"וואי זה הכי לא אני…". מכירים את המשפט הזה?
בטוח יצא לכם להגיד אותו פעם או לפחות לחשוב אותו, בהקשר של תחביבים ושל תכונות אופי או סגנון. כל כך הרבה פעמים אנו מתעסקים בשאלה הזו – מי אני? והתשובה – משתנה כל הזמן. למעשה, היא משתנה כל רגע. אז אולי בעצם כדאי לשאול, "מי אני ברגע זה?" כי אנחנו, זה מה שאנחנו בוחרים להיות, בכל רגע נתון.
עד כדי כך פשוט? בהחלט.
את זה למדתי מהמורה למחול, שאמנם לימדה אותי לפני יותר מעשור, אך משפטים שנכנסים ללב, הזמן פוסח עליהם ואנו זוכרים אותם בבירור, כאילו נאמרו לנו רק אתמול. וכך היא אמרה: "בכל אחד מאתנו יש מגירות-מגירות ובהן מונחות תכונות ואפיונים. בכל רגע נתון אנחנו בוחרים איזו מגירה לפתוח ואיזו לנעול, באיזו מגירה רק להציץ ואיזו מגירה לטפח. אתם תהיו אך ורק מה שתבחרו להיות".
וואו. כמה חופש יש במשפט הזה. אם אני אדם שהוא בדרך כלל נחבא אל הכלים, ולפתע בא לי להשמיע את דעתי בקול או להיות קצת יותר במרכז, פשוט אפתח את מגירת האומץ ואתנדב למועצת תלמידים, אבחן לתפקיד שחקנית בהצגת סוף שנה, אביע את דעתי בדיונים בשולחן שבת.
או: אם אני אדם שומר מצוות אבל בוא נגיד – רגוע, "מיינסטרים" מה שנקרא, ופתאום אני רוצה להתחזק, להיות דוס של ממש, אז אפתח את מגירת האמונה ואתלבש צנוע יותר, אתפלל יותר בכוונה ואברח מלשון הרע, ועוד ועוד.
&
אבל, רגע. רגע. רגע. זה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע: מה יגידו החברים? מה תגיד המשפחה? יחבקו את השינוי ויעריכו או יחשבו שזו צביעות וסתם מסכה?
קודם כל, אם לא תנסו לא תדעו. אך סביר להניח, שגם וגם. יהיו חלק שיעריכו יתמכו, ויהיו כאלה שירימו גבה ואפילו יזלזלו. ולמה זה? כי קשה לנו עם שינויים. הרבה יותר נוח להישאר עם המוכר והידוע. וכשמישהו מעז ויוצא מהמשבצת שאנו רגילים אליה, זה זר לנו ובאופן טבעי אנחנו מפקפקים.
הרבה פעמים רק המחשבה על מה אנשים יגיבו עוצרת אותנו אפילו מלנסות. וכך קורה שאנחנו משתמשים באותן מגירות כל הזמן, רק כי התרגלנו, כי התרגלו אלינו כך. איזה שעמום.
&
לפעמים אנחנו כלל לא מרגישים צורך לפתוח מגירות חדשות, טוב לנו ככה וזה בסדר, אבל יכול להיות שאנחנו מפספסים בגדול את הפוטנציאל שלנו. קחו לדוגמה תינוק שרק נולד. מבחינתו, עדיף כל היום רק להיות בידיים מחובק ועטוף. טוב לו ונעים לו כך. הוא לא מכיר משהו אחר, ולכן הוא לא יודע שאם הוא יהיה על הרצפה הוא יוכל ללמוד לזחול וללכת. אם לא ניתן לו את ההזדמנות הזו בכך שנוציא אותו מאזור הנוחות שלו, הוא פשוט לא יידע על קיומה. לא פייר, נכון?
העניין הוא שאנחנו לא תינוקות, ולרוב מי שמונע מאיתנו להתפתח ולטעום תכונות חדשות, זה בעצם אנחנו. כמה עצוב שאנו נועלים את המגירה עוד לפני שבכלל פתחנו אותה. באמירות כמו: "זה ממש לא אני" אנחנו מגבילים את עצמנו מלנסות דברים שיכולים להעיף אותנו קדימה. דמיינו את אותו תינוק בגיל שנתיים, עדיין מחובק אך לא יודע לזוז, כואב הלב עליו.
העניקו לעצמכם את ההזדמנות להיות גם וגם וגם. ולא. זו אינה צביעות בכלל, הכל שלכם, בין אם זה הטבעי שלכם, וגם כשאתם מתנסים במגירה שקצת פחות מוכרת לכם. הרי לפעמים אנחנו עצובים ולפעמים שמחים, האם זה אומר שאחד מהם מזויף? כמובן שלא. אנחנו אנשים מורכבים ומגוונים.
&
אז יש לנו אינסוף אפשרויות מי להיות! טוב, זה לא לגמרי מדוייק. התורה מסמנת לנו גבולות ולא מאפשרת לנו לפתוח כל מגירה, וזה נהדר, כי כך היא עוזרת לנו להתרחק ממגירות שלא יעשו לנו טוב. אך גם אנחנו צריכים לעמוד על המשמר. מעבר לגבולות הרחבים שהתורה שמה לנו, ישנם גם גבולות פנימיים שרק אנחנו יכולים לדעת מהם, והם משתנים מאדם לאדם. מגירה אחת תהיה טובה לאדם אחד אך מאוד גרועה לאחר. איך יודעים?
אני יכולה להביא לכם טיפ שעוזר לי מאוד. אני שואלת את עצמי שאלה מאוד פשוטה: האם הרצון/צורך שלי לפתוח מגירה מגיע ממקום טוב? רק אתם יכולים באמת לענות על השאלה הזאת. אם התשובה היא כן, זה יהיה עוול אם לא תפתחו אותה.
ובסוף, כמו כל דבר, זה תלוי בכם. אם תרצו, תהיו כאלה שמניחים למאמר הזה לעבור לידם, ותמשיכו עם המגירות המוכרות והטובות. אבל אם תרצו אחרת, תהיו כאלה שאשכרה מיישמים, ואז תצטרכו להרים את הכפפה ולהעז. ולהזיע.
מי אתם בוחרים להיות כרגע?
