איציק שלעכטער פקח את העיניים לקולות פועלים ודפיקות קונגו מהבניין ממול. הוא העיף מבט בשעון, 6:30. מה השעה הזו? חצי שעה לפני שבע, מה נסגר? גם אי אפשר לחזור לישון ברעש הזה. אוף. אה, זה השיפוצים החדשים אצל הגולדנברגים, יש להם כסף לאלה, צריך לאסוף חתימות כדי לעצור להם את הבניה.

הוא התארגן ויצא למניין של שבע, זה שמתפללים בו בנחת. כאילו להכעיס עלה חזן שקרא כל מילה איזה שעה. מה הוא חושב לעצמו? יש כאן אנשים שצריכים לקחת את הילדים לגן, חייבים לדבר עם הגבאי דחוף על נושא החזנים כאן. מעצבן.

אחרי פיזור ילדים הוא הגיע לתחנת האוטובוס. בתחנה היו שני זקנים שלא הפסיקו לפטפט, וקבוצת ילדים שחיכתה להסעה וצעקו כל הזמן. וואי, היום הזה רק הולך ונהיה גרוע מרגע לרגע. ככה זה, כשהזקנים לא מפסיקים לדבר פלא שהילדים לא מחונכים? אם הם לא היו בגיל של סבא שלו הוא כבר היה אומר להם בדיוק מה הוא חושב עליהם. בכל מקרה רואים שהילדים האלה לא מקבלים חינוך בבית, מי ההורים המזניחים האלה?

בכולל הוא ניסה ללמוד, אבל בדיוק היום החליפו את הספסלים בכולל לספסלים חדשים שאיזה תורם גדול תרם. בושה, בושה, מה שווה הכסף שלו אם הוא עושה כזה ביטול תורה? הוא לא יצליח כבר ללמוד היום. עצבים.

בערב הוא יצא לקניות. כשהוא הגיע עם העגלה לקופה הוא גילה שיש רק קופה פעילה אחת עם הקופאית הזאת שלוקח לה זמן. יואו, עוד שניה הוא מתפוצץ. כבר מזמן היה צריך לפטר אותה, מעצבנת, גם כן היא, מושכת את הזמן בכוונה. ברור, היא רווקה, אין לה ילדים בבית אז יש לה זמן. בעצם, עם הקצב שלה, לא פלא שהיא לא מתחתנת.

כשהוא חזר מערבית, רגע לפני שהוא נכנס הביתה, הוא חשב על היום שלו. פשוט יום נוראי שכל רגע היה יותר גרוע מהרגע שלפניו.

ואז הוא נתקל בשמחה גוטמן, השכן ממול. לכל האויבים שלו הוא מאחל שכן כזה, כל היום מחייך, לעשות דווקא, כאילו שהוא לא מבין שהחיים קשים.

*

שמחה גוטמן פקח את העיניים לקולות פועלים ודפיקות קונגו מהבניין ממול. הוא העיף מבט בשעון, 6:30. איזה כיף! הוא יספיק למניין של שבע, בדרך כלל הוא לא מספיק. ואז הוא נזכר שהקולות האלו הם מהבית של הגולדנברגים, ישתבח שמו, סוף סוף הם זוכים להרחיב את הבית, כבר מזמן הוא חיכה שהם יתחילו לשפץ. ברוך ה'.

הוא התארגן ויצא למניין של שבע, זה שמתפללים בו בנחת. תענוג להתפלל במניין הזה, החזן שעלה התפלל ממש מילה במילה, בנחת, ככה הוא אוהב להתפלל. הילדים יאחרו קצת לגן, אבל בשביל תפילה כזו זה ממש שווה. כדאי לגשת לגבאי ולשבח אותו על הבחירה המוצלחת.

אחרי פיזור ילדים הוא הגיע לתחנת האוטובוס. בתחנה היו שני זקנים שלא הפסיקו לפטפט, וקבוצת ילדים שחיכתה להסעה וצעקו כל הזמן. האמת? בסתר ליבו הוא קיווה שהאוטובוס יתעכב עוד קצת. חזון הנביאים מתגשם מול עיניו, מה שכל הדורות לא זכו, הוא, הקטן, זוכה. זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים ורחובות העיר מתמלאים ילדים משחקים. איזו התרגשות. הוא כבר רואה איך היום הזה הולך להיות יום מיוחד.

בכולל הוא ניסה ללמוד, אבל בדיוק היום החליפו את הספסלים בכולל לספסלים חדשים שאיזה תורם גדול תרם. אשריו ואשרי חלקו. ביטולה של תורה זהו קיומה, הרי עם הריהוט החדש כל הלימוד יהיה הרבה יותר איכותי. זכות גדולה נפלה בחלקו, הלוואי עליי לעשות לה' יתברך כזו נחת רוח.

בערב הוא יצא לקניות. כשהוא הגיע עם העגלה לקופה הוא גילה שיש רק קופה פעילה אחת עם הקופאית הזאת שלוקח לה זמן. יופי, הכי טוב לכולם עם הקופאית הזו, עושה הכל בתשומת לב, נותנת מילה טובה, מתעניינת בשלום הלקוחות. כל פעם הוא לא מבין איך בחורה נפלאה כזו עוד לא מצאה שידוך. הערב הוא יזכיר לאשתו לנסות לחשוב על מישהו בשבילה.

כשהוא חזר מערבית, רגע לפני שהוא נכנס הביתה, הוא חשב על היום שלו. תודה לה' על כל רגע ביום הזה, יום נפלא, כל רגע ביום הזה היה כל כך מיוחד.

ואז הוא נתקל באיציק שלעכטער, השכן ממול. איזו סיומת נהדרת ליום הזה, הם לא יכלו לבקש שכנים טובים יותר, זכות, פשוט זכות.

*

"ערב טוב איציק, מה שלומכם"?

"תאמין לי שמחה, לא זכור לי יום כזה, שבוע אני צריך להתאושש ממנו".

"אוי, חבל, דווקא היום שלי היה נפלא, ה' יעזור שמחר יהיה לך טוב יותר".

"לא נראה לי, הימים רק נהיים גרועים יותר".

"מעניין, אצלי זה בדיוק הפוך, מוזר".

*

שאלה של נקודת מבט.