כל אחת מאיתנו יכולה להצביע לפחות על תפילה אחת שהתפללה ממעמקי הלב ותפילתה שבה ריקם. "היא עדיין לא נענתה", יסבירו לך. "לטובתך היא לא נענתה, ה' יודע מה טוב בשבילך!" יאמרו לך אחרים בחצי נזיפה. "זה לא שהוא לא ענה, הוא ענה 'לא!' וגם זו תשובה", יתחכמו המבינים. כולם, באמת, מדברים מתוך כוונה טהורה, אבל את – מרגישה צער נורא, ממש כמו צערה של זו שהגיעה לפגישה, השקיעה מחשבה, בררה כל מילה וכל הבעה בקפידה, והוא? אפילו לא חזר אלייך או לשדכנית.
וכאן מגיעה החסידות ומגלה גילוי מרעיש: אין תפילה שלא נענית! "לית רעותא טבא דאיתאביד!" אין רצון טוב שהלך לאיבוד, ששב ריקם. ולא, הכוונה היא לא לכך שעוד תיעני בעזרת ה' אלא שנענית כבר, ממש!
איך זה ייתכן?!
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם למקום", מלמדת המשנה בברכות. השעה הזאת באה למקד את עיקר מטרת התפילה: העמידה מול מלך כול יכול, מלך קשוב לצרכייך, מלך שמחכה למפגש היומי עם ילדתו האהובה. הכוונון של הנפש והגוף לקראת המפגש הזה הוא הכול, וכל מה שייאמר מאוחר יותר, בשעת התפילה עצמה, יהיה המפגש המרגש שהיית זקוקה לו כל כך.
התפילות הרותחות ביותר נאמרות בזמנים של בדידות. את יכולה להיות מוקפת באנשים, נשואה, אם וסבתא, ועדיין להרגיש לבד כל כך! למי תוכלי לספר את כל מה שעל ליבך? מי מכיר אותך יותר ממנו? אז בוודאי היית רוצה שגם בקשתך, נשוא התפילה שלך, תתממש, אבל מצוקת הבדידות שלך מתפוגגת אחרי ששפכת כמים ליבך מפני שהיית לרגע נוכח פני ה'. את כבר לא לבד.
החסידות תדבר על ההתבודדות כהפגת הבדידות, מפני שלהתבודד, כמו להתחתן, כמו להשתתף, כמו להתכתב וכמו להתפלל, היא פעולה הדדית.
נכנסות לפגישה
ומכאן לשיעור החסידי הגדול והמטלטל: הצורך שמביא את האדם לתפילה הוא רק תופעת הלוואי שלה. המפגש של הקב"ה עם ברואיו – הוא עיקר המענה לבדידות הקיומית של האדם.
וכך מבאר המגיד ממזריץ' את המילים "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה":
רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה. לֹא יִרְצֶה לוֹמַר כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא רְצוֹן הַצַּדִּיק…
אַךְ הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת רָצוֹן, וְהִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים וְשׁוֹלֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ הָרָצוֹן לַצַּדִּיק כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל וְאָז תְּפִלָּתוֹ מְקֻבֶּלֶת…
כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ לוֹ מַעֲנֵה לָשׁוֹן מֵחֲמַת שֶׁהוּא צַדִּיק וְיָרֵא… וּלְכָךְ שָׁלַח לוֹ הָרָצוֹן.
(אור תורה, רנ)
התפילה לא באה לכתחילה כדי לספק את הרצון. הרצון נשלח מהשמיים כדי לעורר את התפילה. מישהו מבקש לפגוש אותך. לא בכדי מביא המגיד את הפסוק "וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן". הבקשה שמבוטאת בתפילה – היא המענה. תפילתך נענתה.
גם אדמו"ר הזקן מתאר את הרצון האלוקי במפגש הזה, בפקידה הזאת:
שָׁעָה אַחַת אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ הַמָּקוֹם מִכָּל הַיּוֹם, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד לְפָנָיו בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן לְפָנָיו לְהִתְגַּלּוֹת, לָבוֹא אֶל הַמִּקְדַּשׁ־מְעַט לִפְקֹד לִשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם, וּלְהִמָּצֵא לְדוֹרְשָׁיו וּמְבַקְּשָׁיו וּמְיַחֲלָיו.
(תניא, אגרת הקודש כד)
ומכאן השיעור היהודי שבשולחן ערוך: אם המפגש הוא המטרה ולא הבקשה עצמה, הרי שההתבודדות איננה רק פעולה יזומה כשהאדם מרגיש צורך מסוים. היהדות רואה בתפילות הקבועות והסדורות בסידור את ההתבודדות בדרגתה הגבוהה ביותר. שלוש פעמים ביום נכין את עצמנו בהתרגשות, נסדר את ההופעה החיצונית שלנו, נרגיש את החיסרון שאנחנו כל כך רוצים לספר עליו למישהו, ואז – זה יקרה, משהו ישתנה, מישהו יענה. הומה נפשי לקראת מפגש.
