אני לא יכולה ולא רוצה לשקר. גם לא להתיימר. בכאן ועכשיו שלי אני חסרה בתפילה.
התפילות הראשונות שלי בקעו מעומק הפצע של הקיום שלי פה בעולם. בתור ילדה קטנה, הפצע, הפחד, יצרו בתוכי ואקום, חלל אוויר פנוי ומפחיד של חוסר קרקע וחוסר ודאות, והנביעו ממני תפילות מעומק הלב המחפש קרקע יציבה, נחמה ומשמעות.
כמו עם ישראל במדבר, כך גם אני. אחת לכמה זמן אני זקוקה לאיזו תזכורת שאני לא יכולה בלעדיך.
התפילה היא הדבר המחייב הזה, הדבר הקבוע שעושים בזמנים מסוימים לאורך היום, תפילה קבועה מהסידור, ותפילה מהלב, שיכולה לקרות בכל רגע ביום.
התפילה יוצרת את הלינק, את החיבור ביני ובין השם.
אם התפללתי הבוקר מהסידור עם כוונה או בלי, אם אמרתי להשם כמה דיבורים שמבקשים חיבור, העמדתי את עצמי ונפשי ואת סדר היום שלי על הקרקע הנכונה, חיברתי את התקע לשקע. הטענתי את המערכת בחשמל, בחיות קדושה שתזין את נפשי ואת גופי. יש לי עמוד שדרה.
זאת ועוד, היום אני יודעת: אם אני תקועה, אם אני מתלבטת, אם יש קושי – תכל'ס זה הכול תפילה. אני צריכה לעשות איזו השתדלות בדרך הטבע, זה כן, אבל את הברכה, את השינוי, רק השם בעצמו יכול לפעול, לא שום דבר אחר. ותפקידי הוא לבקש, להתפלל, והוא כבר יפעל.
אז למה זה כל כך קשה?
רגע, שנייה! יש לי הרבה תירוצים ממש טובים. יש לי תינוקת בת חמישה חודשים, אני לא ישנה טוב, יש לי ברוך ה' עוד שני קטנים, בית לנהל, עבודה דורשת וכל ענייני ופרטי החיים. אז אני פשוט חייבת להתחיל את היום וחייבת להמשיך את היום וגם לסיים אותו על שלל המשימות הרבות שאני נדרשת לבצע, כי אם אין אני לי מי לי. אז מה תפילה עכשיו? יש לי פה המון מצוות שמחכות לי!
הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם רמ"ח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא, הִנֵּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה מִצְווֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה.
וְהַכַּוָּנָה הַיְנוּ בְּחִינַת הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת כַּוָּנָה וּפְנִימִית לְהַמִּצְווֹת,
וְהִיא עִקַּר הַמַּעֲמִיד וּמְקַיֵּם אֶת הָרמ"ח מִצְווֹת־עֲשֵׂה, וְהִיא כְּמָשָׁל הַחוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁהוּא הַמַּעֲמִיד וּמְקַיֵּם אֶת הָאֵבָרִים.
(לקוטי תורה, פרשת בלק)
אומר אדמו"ר הזקן, שכל המשימות החשובות והקדושות שמצטופפות בלו"ז שלי – צריכות חיבור. צריכות כוונה. צריכות תפילה.
אבל כשאני שקועה בתוך העומס ושוכחת את נקודת החיבור, את עמוד השדרה – אני מחכה לאיזה זבנג קטן ומטלטל בכל פעם מחדש, שיזכיר לי שאני לא יכולה לבד ושזה הכול הוא.
כל האשליה הזאת של ה"חייבת" ואם לא אני אז מי, ואם לא אעשה ואעשה ואעשה אז מה יהיה??? באמת באמת, מתחת לכל האובר דואינג הזה מסתתר פחד. פחד להיות, פחד להיפגש, פחד מאינטימיות. שנייה לעצור הכול ופשוט להיות. למצוא בי, בלב, לרגע, את החיבור הזה אליך שקיים כל הזמן.
הבריחה הזאת מלהיות ולהיפגש, מה יש שם? זה אישי, לכל אחת יש שם כל מיני… אבל מתחת למתחת של המתחת מסתתר פחד להיפגש באין־סוף, ככה על מלא, בלי כיסויים. כי מי אני אהיה שם במפגש הזה? איעלם? אהיה משהו שאני בכלל לא מכירה? אבא'לה…
אבל השם לא מוותר עליי, ואז זבנג־פחד־ואקום־תפילה. ואז הבטחות, והתמדה בתפילות מהסידור, בעל פה ובין פעולה לפעולה, ואז שוב נסיגה, וחוזר חלילה.
אבא'לה הוא לא כספומט. הוא לא כספומט של ילדים טובים ובריאים וזוגיות טובה ונצחית ופרנסה בהרחבה ואושר ועושר. אבא'לה הוא החיים, החיבור אליו הוא הוא החיים עצמם, בלי קשר לכל השאר.
כל כיווץ, כל זבנג מצלצל כזה, בא להזכיר לי: אהובה, חזרי אליי. אל תעבדי אלוהים אחרים, אל תהיי תלויה ואל תברחי להתעסק בלי סוף בכל אלה, רק בקשר בינינו. עצם החיים זה הקשר איתי, במפגש שלך איתי, ועצם הקשר מתבטא בפנייה שלך אליי, בהתכווננות שלך שכל מה שאת עושה יחבר אותך אליי. בבקשה, עצרי את כל המשימות, את כל סימני ה־✔ שאת חייבת לסמן. את פה כדי שאת ואני נהיה אחד, נפעל יחד, ואת יודעת מה הפלא? כשאנחנו יחד כל השאר פשוט קורה הכי טוב ונכון שיכול להיות.
ואם את מפחדת להיפגש איתי באמת ועד הסוף – תתפללי על זה.
