בתנו תפארת הי"ד נרצחה בשמחת תורה במסיבת הנובה. בת עשרים ושלוש הייתה, גבוהה, תמירה ויפה. מלאת אהבה לבורא ולבריאה. בדרכה נגעה בחברי אמת רבים, והמפגש איתה הפגיש אנשים עם שאלות של מהות, ייעוד ונשמה, והפיח בהם רוח.

תפארת ניחנה בכוחות חיים גדולים. "אנשי אש" היא קראה לסוג האנשים שעימם הזדהתה.

בשנות נעוריה באולפנת כפר פינס, וגם לאחר מכן במדרשה במעון שבה למדה תורה, ולאורך מסע חוצה יבשות שעברה במשך שנה ושבעה חודשים, תפארת הסתובבה עם קושיה קיומית עמוקה: האם התורה היא סם חיים בשבילי, או שאצטרך לכבות כוחות חיים? האם אצטרך להמית חלקים בתוכי כדי לחיות חיי תורה?

תפארת ביקשה תורה שלא מצמצמת את כוחות החיים.

בשירו של ביני לנדאו "נקומה נא" הוא מתאר את מדבריות הנפש העוברים על אלה שגם אם נראה שהרימו ידיים הם מעולם לא אמרו נואש, ומה שמאפשר להם להמשיך במסע הוא אותו כוח זיכרון ישן של גירסא דינקותא שהתורה היא באר מים חיים. מעיין מרווה.

ותפארת מסתובבת עם הקושיה הזאת בעולם ומנסה למצוא לה תשובה, וביומנים שהיא כותבת היא משאירה תפילות כתובות בדיו ספוג בדמעות. תפילות המגלות כמה ביקשה את פני ה':

תפילת הדרך

יהי רצון מלפניך אלוקיי ואלוקי אבותיי,

שתזכני לחיות את נשמתי ולהוציא אותה לאור,

שאזכה לחיות מתוך שמחה ובהירות הדרך, מתוך קשר פנימי וכנות עם עצמי ועם דרכי…

ותצילני… משכחת ה', מחיים ללא מטרה, מאיבוד ה' בחיי, מחברה רעה, מלחץ וחרדה, מחוסר כבוד כלפי הוריי, משכחת הדברים החשובים באמת…

שאזכה לראות הכול מתוך טוב פנימי גדול ולעשות טוב, שאעצים את העולם בעזרת כוחותיי… ואראה אותך איתי בכל שלב.

כמה פחדה מחיים של שכחת ה', של איבוד ה' בחייה. כמה ביקשה חיבור ודיוק. כמו רבים מבני דורה היא ביקשה תשוקה, חיות, ביקשה לבחור מחדש בגירסא דינקותא שפיעמה בה, וכפי שהיא ניסחה זאת: "אני לא יכולה לברוח ממנה".

היא לא הסכימה לחיות בהתאבדות פנימית של ניתוק בין הדעת לחיי הרגש. הסטטוס שלה נשאר עד רגעיה האחרונים "בְּבֵית אֱ־לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".

וְהִנֵּה עִנְיַן תְּפִלָּה הוּא לְהַעֲבִיר דְּבָרִים הַמַּסְתִּירִים.

לְמָשָׁל בָּאָרֶץ יֵשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ,

וְאַף עַל פִּי כֵן בְּלֹא חֲרִישָׁה אֵין מִתְגַּלֶּה כֹּחַ הנ"ל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻסְתָּר בַּדּוֹמֵם,

וְהַפְּעֻלָּה שֶׁל הַחֲרִישָׁה – שֶׁמֵּחֲמָתוֹ הוּא מְגַלֶּה כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ.

כֵּן עִנְיַן הַתְּפִלָּה, כִּי יֵשׁ בְּטֶבַע כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִמְסֹר נַפְשָׁם לַה' רַק שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת,

וּבַתְּפִלָּה הוּא מְגַלֶּה הָאַהֲבָה כְּמוֹ שֶׁהַחֲרִישָׁה מְגַלָּה כֹּחַ הַצְּמִיחָה.

(מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' קכג)

גם אם בצד החיצוני נראה שיש פער בין תפילותינו ובין היכולת שלנו, בנקודת זמן מסוימת ובנסיבות מסוימות, לממש ולפעול את הרצונות הגבוהים הללו – עדיין התפילות מגלות וחושפות את הכמיהה של הנשמה האלוקית לבוראה ואת האהבה ומסירות הנפש לה', ואלה יקרים מאוד בעיניו.

בשמחת תורה זכינו להצצה מאחורי הפרגוד, להתבוננות האלוקית הבוחנת כליות ולב באותן נשמות שזעקו, דמעו וביקשו קרבת אלוקים ובהירות דרך, וזכו לעלות בסערה השמימה.