תפילה עבורי זאת פסגה, ותפילות השבת הן מעין עולם הבא. אני בוכה בכי של התרגשות, אוספת את כל המאוויים, ושופכת את ליבי. אולי זאת התפילה במניין, שבמשך השבוע בדרך כלל איני זוכה לה, שמוסיפה הוד וזוהר לתפילה שלי – ברוב עם הדרת מלך. בדרך כלל אין לנו כנשים את הפריווילגיה להתפלל בציבור יום יום… הפגישה היומית בבית הכנסת משדרת יציבות לחיי היום יום. יש לגברים שלנו מסגרת חברתית המונה לפחות עשרה אנשים, מאפשרת מידי יום שיתוף בדעות באמונות בחדשות ובחוויות אישיות, בשמחות ובאבל, ועוד. אבל יש הרבה מעבר לצד החברתי.
אדמו"ר הזקן מייחס משמעות עוצמתית למניין כצירוף של עשרה כוחות נפש אלוקיים יחד, מתוך הבנה שצירוף של עשר יוצר מבנה שלם, כלי להשראת השכינה. על כן, הצירוף צריך להיות כראוי, יחד ובקצב אחד – רק כך תבקע התפילה את הרקיעים, ואת כוחה אין לשער. מנגד, ככל שקדושת המניין עליונה ועוצמתית, כך ביטול המניין וזלזול בו הם תופעה חמורה ומסוכנת. לכן אדמו"ר הזקן באגרותיו לקהילות החסידים (המופיעות בחלקו האחרון של ספר התניא) מבקש, מפציר, מזהיר ומתריע, לשמור על התפילה בציבור כתקנה, להיות נוכח אקטיבי במניין, ובשעת התפילה לאחוז בקצב עם הציבור, מבלי לעסוק בקטע אחר בתפילה או בעניין אחר.
"לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה,
במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם,
והישמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפילה בכוונה להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה, ולא זה בכה וזה בכה, וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה, ה' ישמרנו…" (קונטרס אחרון, ט)
עם השנים, גילה המחקר הרפואי כי לתפילה במניין יש גם השלכות בריאותיות.
בגיליון כתב העת 'רפואה' של ההסתדרות הרפואית, פורסם מאמר המצביע על כך שהליכה לבית הכנסת והשתתפות בתפילות (במיוחד אצל אנשים מעל גיל חמישים) משפרות את הבריאות. המחקר בחן ממצאים לגבי אורח חייהם של מעל אלף ישראלים מגיל חמישים ומעלה, ומצא כי השתתפות קבועה בתפילות במניין גורמת באופן מובהק לשיפור במצב הבריאותי הכללי, לירידה בשכיחות מחלות לב, קוצר נשימה, הפרעות בשינה ונפילות. ויש לכך סיבה אובייקטיבית – האינטראקציה החברתית במסגרת קהילת בית הכנסת צוינה כאחת הסיבות המשוערות לשיפור הזה, מתוך הסקה ברורה מההיפך – ידוע וכבר הוכח שחוסר תמיכה חברתית מחוץ לבית נקשר עם תוצאות רפואיות גרועות יותר, מה שממחיש את תנאי הבדידות עמם מתמודדים חולים מבוגרים קשים שחסרות להם אינטראקציות חברתיות. מכאן הגיוני לומר שהשיתוף החברתי בתפילה בציבור הוא אחד הגורמים המשפיעים על תוחלת החיים ואיכותם.
מחקר נוסף שבוצע באוניברסיטת תל-אביב הצביע על כך שתפילות מפחיתות את הסיכון ללקות באלצהיימר ובמחלות מוח אחרות הפוגעות בזיכרון. לפני למעלה מעשור, פורסם מחקר שבוצע ב'הדסה' בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, שהצביע על שיעורי תמותה נמוכים ממחלות לב וסרטן בקיבוצים הדתיים יחסית לקיבוצים החילוניים, כאשר ההבדל יוחס לאורח החיים הדתי שבמרכזו נמצא בית הכנסת. כן, גם בקיבוצים הדתיים שחבריהם אינם מנהלים אורח חיים חרדי-תורני ההופעה הקבועה שלוש פעמים ביום בתפילה בציבור, הכוללת גם הקשבה לשיעורי תורה (מוקדם בבוקר לפני תפילת שחרית ו\או בסוף תפילת שחרית ו\או בין מנחה לערבית ו\או אחרי תפילת ערבית, כמקובל במקומותינו) מוסיפה בריאות. כפשוטו. גם אם נתעלם מהנתונים החברתיים הנוספים, הרי רוב המתפללים אינם חוסכים מעצמם 'סמול טוקים' לפני ואחרי התפילה, שגם הם מוסיפים לקשר החברתי הסובב את התפילה בציבור.
ואם נרד לרזולוציה יותר מדויקת – לתפילת העמידה יש יתרון בריאותי מיוחד. מחקרים בארה"ב הראו כי עמידה במהלך לימוד או עבודה משפרת את הקוגניציה ומפחיתה הפרעות קשב. אבל האמת היא שבתפילה בכלל ובתפילה בציבור בפרט עומדים בקטעים רבים נוסף לתפילת העמידה, כך שהיתרון הופך להיות למשמעותי אף יותר. אפשר להוסיף על כך, אם הגענו עד כאן, שגם היתרון של הלימוד בעמידה ליד הסטנדר כמקובל בישיבות, לפחות בחלק מהזמן, מבוסס מדעית.
אמותינו הקדושות היו עקרות וחז"ל מספרים לנו שאחת הסיבות היא שריבונו של עולם מתאווה לתפילותיהן. חנה היא אימה של תפילה – תפילת העמידה נלקחה מתפילת חנה, המבטאת את ערגתה לבנים. ואכן גם אימותינו הקדושות וגם חנה נענו וזכו ללדת נשמות גבוהות במיוחד. אף תפילה לא הולכת ריקם. וכנראה שריבונו של עולם רצה שאבותינו הקדושים יהיו פירות של תפילות מעומק הלב. כרופאת פריון אני יכולה להעיד על כך שילדים של תפילות הם אכן נשמות מיוחדות.
