ארבעה ימים אל תוך מלחמת חרבות ברזל זכיתי לחבוק את בני הרביעי, איתמר.
איתמר נולד שמונה שנים אחרי הילד שלפניו. הספקתי לשכוח הכול, אבל נזכרתי די מהר (יחסית לאישה חסרת זיכרון) במה ואיך עושים, בתנועה המהירה של להרים מהאמבטיה, למגבת, לחדר. לצערי גם לממ"ד לפעמים. נזכרתי בהנקה, בחיבור, בלילות הלבנים. הכול חזר אליי מהר.
אבל אני רוצה לספר דווקא על ההיריון. בחודש השלישי או הרביעי ערכתי כמה בדיקות רפואיות שהעלו ממצאים מדאיגים. מפה לשם עשינו בדיקה מעמיקה יותר, והייתי צריכה לחכות שישה שבועות לתשובה. כל מי שחיכתה אי פעם לתשובה קריטית בנושא רפואי יכולה להבין מה חוויתי בימים הללו. חוסר ודאות וחוסר אונים, מחשבות שאוכלות אותי ודאגה מכרסמת.
העניין עם המתנה בחיים, שהיא לא מתרחשת בוואקום. השם מניח לנו ניסיון לצד החיים עצמם. תגדלי ילדים, תחייכי אליהם. במקרה שלי – תלכי מאולם לאולם, תצחיקי, תתמלאי בחיות ותשפיעי אותה הלאה. תניחי בצד את הדבר הגדול והמטלטל הזה. לאורך כל השבועות ההם דיברתי עם השם. אמרתי לו: אני יודעת שבסוף יהיה בסדר, אבל אפשר שהדרך תהיה מוארת יותר? אני לא מסוגלת לעמוד בחוסר הוודאות הזה!
ודאות היא צורך בסיסי בפירמידת הצרכים שלנו. אנחנו כל הזמן מחפשות אחר ודאות והיגיון. אבל בעולמו של השם, במערכת היחסים הרגישה שלנו איתו כילדים, הוודאות מיטשטשת. בכוונה. קשה לקבל את זה ברגע האמת, אבל ממעוף הציפור זה נראה כל כך טבעי שכדי להמשיך להיות ילדה של השם, זה בסדר שלא אדע הכול.
בעודי עוברת את הימים והשעות ההם, חשבתי על כל מי שממתינה, שהולכת בחושך, בלי סימנים ובלי ודאות. איזו גדלות נדרשת להסכים ללכת בחושך ולהמשיך לחייך, להאמין שהכול מדויק.
חשבתי על אסתר. אסתר נקראת מלכה ברגע ספציפי מאוד במגילה – הרגע שבו היא עושה מעשה מהפכני ומוכנה ללכת אל התופת. לגשת אל אחשוורוש אפילו שלא נקראה אליו, להתחצף בעזות דקדושה כדי להציל את עמה. מרדכי שולח לה מסרים שעליה להיכנס כעת אל המלך, והיא – מתה מפחד. היא יודעת מה הוא עשה לאישה הקודמת שהמרתה את פיו. מרדכי מתעקש ואומר לה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". כל החיים שלך, היתמות, הבדידות, החושך. הכול מתנקז לרגע הזה. עופי על עצמך.
אני חושבת שלכולנו מרדכי מדבר לפעמים ואומר: לכי בכוחך זה. אני יודע שאת מפחדת, שלפעמים זה פחד מוות. אבל הדרך קדימה חייבת לעבור גם בחושך, גם בחוסר ודאות.
ודווקא שם, כשאת מבינה שאת כל כך קטנה, קטנטונת – זה המקום שבו מתגלה בך כוח מיוחד.
"אל תיראי תולעת יעקב",
ואמרו רבותינו זכרם לברכה: "מה תולעת זו אינה מכה ארזים אלא בפיה, כך ישראל אין להם אלא תפילה" כו'…
וכמאמר רבותינו זכרם לברכה "הקול קול יעקב"… שעל ידי הדיבור בדברי תורה נמשך ומתלבש כוח הדיבור העליון בפי המדבר…
וזהו עניין תולעת יעקב שכוחו בפיו דייקא…
שמשים עצמו בעסקו בתורה ובתפילה כתולעת להיות נבזה בעיניו נמאס, דהיינו שמשים את עצמו כשיריים.
(לקוטי תורה, פרשת חוקת)
האדמו"ר הזקן מאיר נקודה משמעותית בתפילה. תולעת זעירה, מה היא יכולה לעשות? על מה יש לה השפעה בכלל? היא יכולה, מסתבר, לחסל ארזים חסונים בפיה המכרסם. גם אנחנו, כוחנו בפינו, וזה כוח כפול – תורה ותפילה. והכוח הזה מגיע דווקא מעמדת מוצא של תולעת, כשהתפילה בוקעת מלב נכנע, מתחושת ביטול, מהבנה שאנחנו כל כך קטנים מול גדולת ה'.
הנחיתות הכמעט מעליבה של התולעת מטעינה אותנו בכוח מופלא, עליון. זה לא הכוח שלנו, דבר ה' מדבר בפינו. ועם הנשק הזה יוצאת התולעת הכלומניקית למאבק מול כוחות אדירים, ויש לה כוח לנצח.
אחרי כמה שבועות של קושי גדול, קיבלתי את הטלפון המיוחל מהמעבדה. הכול בסדר עם העובר שלך. בסדר גמור. בכיתי מהקלה.
חשבתי שלא תמיד מחכה לנו שרביט מעבר לדלת, לפעמים באמת קשה באמצע וקשה גם בהמשך. אז איפה השרביט? השרביט טמון בחוסן, בשריר האמונה שאת מפתחת בדרך. בדיבור המתפתח שלך עם ה', בתפילה שיוצאת מתוך הלב המתולע מרוב ספקות ויש לה כוח להפיל ארזים.
זה הרכוש שלך לכל העולמות. זו הרפסודה שלך לכל מצב בחיים. אם הסכמת ללכת בחושך, בפחד האיום, מי יכול עלייך?
והשם כבר הבטיח לכל אחד ואחת שהסכימו ללכת בתמימות: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". השם הטוב רואה אותנו, יש לו ראיית אינפרה־אדום גם בחושך הגדול. הוא רואה אותך בוטחת ומאמינה גם כשאין שום סימן באופק, גם כשנשבר לך. הוא רואה אותך ואת האומץ שלך להמשיך, להעז, להיפגע, לחתור.
לפעמים אנחנו כועסות על עצמנו, "איזו טיפשה הייתי, איך לא ראיתי? איך לא הבנתי?" ומה שאנחנו לא מבינות זה שככה השם רצה אותנו. לפעמים עיוורות, לפעמים חירשות. ודווקא שם, במקום הקטן שמכיר בגבולותינו כיצורי אנוש, דווקא מתוך עמדת הביטול מתגלה בתוכנו עוצמה גדולה, מתפנה מקום לכוח האלוקי לפעול בתוכנו. כתולעת – שכוח אדיר בפיה.
אז מה את אומרת, את מוכנה לרגע אחד להפסיק להילחם ולהניח את הראש על בורא עולם, להסכים לדרך הזאת להתרחש, לפלא הזה להתקיים ולנס הזה להתגשם דווקא כשאת ככה, כמו שאת, מונחת בידיו?
