האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מה זה בכלל נופש?
הראשון שנפש היה הקב"ה בכבודו ובעצמו! "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". רש"י מביא את לשון התרגום ומבאר – "וינפש. כתרגומו 'ונח', וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשמתו בהרגיעו מטורח המלאכה...".
נמצאנו למדים שבהתבוננות יהודית פשוטה, אדם העמל וטורח במשך כל השנה ומרגיש צורך להשיב נפשו ונשמתו מטורח עמל יגיעת המלאכה, הרי הוא דבק בדרכיו של הקב"ה. אמנם כלפי הקב"ה הדברים הם בגדר משל ומליצה בלבד כמבואר ברש"י שם, אך כלפי האדם הרי זה ממש מעין דרכי הקב"ה.
אם כן, השאלה הנצרכת להישאל היא – כיצד ניתן לנפוש שלא על טהרת הקודש...
בצעירותי נסעתי עם הוריי לשליחות חינוכית בארץ רחוקה. ערב הנסיעה הגיע לביתנו קרוב משפחה, אדם צדיק שכמעט ולא יוצא ממקום מגוריו, אך הטריח את עצמו להגיע במיוחד ולשוחח אתנו. מכל דבריו זכור לי משפט אחד בלבד. "יש שלושה מקומות המועדים לירידה רוחנית. צבא, בית חולים וחוץ לארץ. ובשלושתם הייתי..." כך שח לנו, מביט בנו בעיניו הטובות.
הכרתי מעט את סיפור חייו. שלושת האתגרים שבפניהם עמד לא נבעו מתוך קלות דעת או שעמום. הוא שרד את השואה במחבוא, עלה לארץ, נלחם ונפצע באחד הקרבות המפורסמים ביותר במלחמות ישראל. ועדיין, אלו היו תובנותיו. הרבה הרהרתי בדבריו. המשותף לשלושתם הוא היציאה מהשגרה.
וזה האתגר בנופש. היציאה מהשגרה. פתאום אדם נמצא באזור לא מוכר, פתאום הזמנים שונים וסדר הפעולות הטבעי קצת משתבש. פה ההזדמנות של היצר הרע – "לפתח חטאת רובץ" - להיכנס פנימה ולתפוס פיקוד על האדם.
מהי אם כן העצה כנגד זה? להגיע מוכן!
כשאדם יודע ומכיר את הסיטואציה העומדת בפניו, יש בידו היכולת להתכונן כראוי ולצלוח את האתגר בצורה ראויה.
אדם שמבין את האתגר שביציאה מהשגרה יכול לבוא מוכן בידיעה שמטרת יציאתו לנופש היא כדי להשיב נפשו ונשמתו מטורח המלאכה, ובצורה זו יתכנן את מעשיו ודרכיו. וגם אם יבוא ניסיון לידו, יהיו בו הכוחות להתגבר ולפעול כראוי.
המילה נופש דומה למילה נפש. הנפש שלנו כבולה לפעמים, ובנופש יש הזדמנות להפגש איתה מזוית אחרת. הנפש שלנו דומה לשרירים - מי שיודע להתאמץ אבל לא יודע לשחרר, הוא בבעיה.
המשפט הזה מלווה אותי הרבה בחיים. יש עבודה בנפש שנקראת 'עבודת השחרור'. לדעת לא להיות תפוסים, אחרת לא נצליח להתקדם בחיים.
לפעמים הנפש צריכה להשתחרר מהכבלים של השגרה, ומתוך כך לגלות את עצמה מחדש. כשיוצאים לחופש יש הזדמנות להשתחרר מהכבלים של השגרה שכבלנו על עצמנו. העבודה של השחרור לא קלה, אם עושים אותה בצורה לא מאוזנת מתרחקים מהנפש ומתחברים לריק.
בפרשת חוקת מופיעה שירת הבאר, "עלי באר ענו לה". ה'דרכי נועם' מסלונים מסביר שזו לא רק שירה על באר גשמית אלא על הבאר הפנימית שהתגלתה בעם ישראל, כי באמת בכל יהודי יש באר מים חיים שיכולים להרוות את הצימאון שבתוכו.
"כי מידות נפשו של היהודי הם עולמות ואורות עליונים, אשר לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעיני כל חי". בתוך כל יהודי יש טוב צפון שנעלם, כיוון שיש אבן גדולה על פי הבאר, הוא חסום מלהרגיש את העוצמות שבו.
"יש מי שאינו יודע כלל מהאוצרות הטמונים בו, ויש מי שמרגיש שיש בו אוצרות גדולים ואינו יודע איך להגיע אליהם. ויש שאדם עובר זעזוע, והזעזוע חושף את האוצרות הטמונים במעמקי הנפש".
בחופש הרבה פעמים מתגלים אצלי רצונות, הם כמו מים גואים שעולים ולפעמים גם מציפים אותי. מתוך ההצפה הזאת, אני רוצה לגלות את הבאר הפנימית של הנשמה שלי, זו שלוחשת ממעמקי הבור. לפעמים היא מוסתרת על ידי סלע גדול. לפעמים אני לא מודעת לכוחות שלה. ועכשיו בחופש זה הזמן לפנות את הרעש. לשמוע קול מים חיים, לשאול את עצמי - מה מחיה אותי? מה הרצון הפנימי שלי? מה מרווה אותי? ולתת לזה מקום במציאות.
וטיפ קטן: מים יכולים להתפזר בלי כלי קיבול. בשביל לא להתבלבל כדאי לעשות קביעות של קדושה בחופש. משהו שיחזיק אותי יציבה כדי לקבל את ההתחדשות של הנפש, משהו שבסוף היום כשאני ישאל את עצמי מה היה, אני אוכל להרגיש שהייתי קשורה היום לה'.
אם אתם רוצים לדאוג לכך שילדיכם יעברו את הקיץ על טהרת הקודש, אצל רוב הילדים יש צורך בליווי והדרכה צמודה של ההורים! פעמים רבות ישנה תחושה אצל ההורים שתפקיד זה בעצם מוטל על כתפי בית הספר והסניף, אך החופש הגדול מגיע ומזכיר לנו את תפקידנו האמיתי - לחנך את ילדינו!
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
סיפור ראשון: נלחמים על ירושלים שנה לאחור. תלמידי שיעור ד' בישיבה, לוחמים בחטיבת גבעתי, מגיעים לשמחת
עליתי לבד בחושך, בבניין בן חמש קומות בלב העיר עזה. כמו הרבה בניינים שכבשנו, חדר המדרגות
חולמים ומגשימים אביעד שלנו הי"ד, ושיר שלנו תבדל"א. הייתם שני ילדים עם עיניים גדולות ומלאות תום,
בהיותי בת 17, בתחילת היכרותי עם היהדות, מצאתי את עצמי צועדת, לראשונה, לתפילת קבלת שבת בבית