"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ונטע בו רצון, בשונה מכל שאר הבריאה, כדי שברצונו יבחר לגלות את רצון ה'. המושג "יראת שמיים" כולל את כל התחום עליו הופקד האדם כאשר נצטווה "לעבדה ולשמרה".
למעשה , האדם נדרש לדייק את עצמו מול ריבונו של עולם בשלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה.
במחשבה - מידת הענווה מול ריבונו של עולם והשגחתו, כפי שמבאר הרב קוק: "יסוד הביטחון הוא לא אותה הציור, שהאדם יצייר בעצמו שהוא בטוח שמה שהוא דורש ומבקש וחושב שהוא דרוש לו ימלא ה', כי אפשר שמה שהוא חושב שהוא הטוב - הוא ההיפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו, ומשגיח עליו ברוב חסד, ועל כן, אין שום מקום לשום דאגה... והננו נכנסים תחת כנפי חסדו בכל רגע".
בדיבור - התפילה מוציאה אל הפועל את הפוטנציאל האלוקי הגלום במציאות. כהסבר רש"י מדוע לא המטיר ה' גשם בתחילת הבריאה: "לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה', ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם - התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
במעשה - השתדלות ראויה, שהיא היא רצון ה' מאתנו, כדברי הרב קוק: "כמה צריך להיות האדם נזהר שהמידה היקרה הזו, מידת הבטחון שהיא אור העולם, לא תהפוך לרועץ, שלא תהיה סיבה לעצלות ולשפלות ידיים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם".