אלעזר וחירות שפירא מתגוררים עם שבעת ילדיהם בקרוואן בגודל 90 מטר ביישוב עשהאל בדרום הר חברון של תנועת ההתיישבות אמנה. אלעזר מהנדס ביצוע בחברת "שפיר" ובפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, חירות עצמאית בעלת עסק לסדנאות נגרות
"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה פ"ב מ"ט).
בכל חג יש את הבחינה שלו. כשהתיישבנו לכתוב על סוכות, הרגשנו שבציווי לעשות סוכתנו קבע יש אמירה לאדם: לקחת את הערכים של הסוכה – ולעשות אותם לקבע; וכן את החסרונות שבדירת קבע – לעראי. כלומר: לקחת את הערכים של הזמנת אורחים לסוכה, סוכת שלום, אמונה וביטחון בה' – ולעשות אותם קבע; ואילו לחסרונות של בית קבע, מקובעות וחוסר-גמישות – לנסות לתת ממד ארעי מעט.
אדם יכול לגור בגורד-שחקים בקומה 46. אם מבחינתו בכל רגע הוא יכול לקום ולעזוב, אין מבחינתו שום משמעות לשאלה האם הוא יגור במגדל כזה או אחר. לאנשים שסביבו ולו, לא משנה בכלל אם הוא ימשיך לגור במגדל או לא. זהו אדם שחי במציאות ארעית.
לפני 9 שנים הגענו ליישוב עשהאל. להחלטה לעבור לגור ביישוב קדם סיבוב שעשינו במספר יישובים אחרים. ההרגשה הייתה שכאן צריך אותנו, ושאנחנו רוצים לקחת חלק ולהיות שותפים לחלום ולמעשים של האנשים שגרו כאן. ההרגשה הזו היא שגרמה לנו לבוא. כשהיינו ב'סיור קליטה', היו ביישוב פחות מ-10 משפחות; כשהגענו, כבר היינו המשפחה ה-16. קבוצה של משפחות, שרבות מהן חוו את הגירוש מגוש קטיף על בשרן ממש, וביקשו לעשות מעשה ולמנוע אירוע דומה, חלילה, בחבל-ארץ זה. בחלום שלהן היה יישוב גדול, כזה שלא יהיה אפשר להעמיס על אוטובוס ולהכניס למגדל אחד באשקלון. אבל לחלום היו צבעים נוספים. בחלום יש ביישוב חברת-מופת. ברוך ה' זכינו, וכיום יש ביישוב כמעט 100 משפחות.
לפני פחות מחודש נולדה בתנו, וזכינו להרגיש את העוצמה של הקהילה בשיא תפארתה. החיבוק והתמיכה לאורך כל הדרך היו מרגשים ומדהימים. כשמצטרפת משפחה חדשה ליישוב, הרב מברך אותם בערב שבת, בדרשה: "שמחים שהצטרפתם אלינו ליישב את ארץ ישראל, מתוך נאמנות לדבר ה', עין טובה ודיבוק חברים". קהילה שזוכה שאלה יהיו הערכים המובילים שלה זו קהילה של אנשים שסוכתם קבע.
ההתיישבות ביישוב חודשה לפני 11 שנים (בחג הסוכות אנו חוגגים יום הולדת ליישוב), כדי לחבר את יישובי הצד המזרחי של הר חברון לציר המרכזי של ההר. בזכות חגורת-יישובים זו נמנעת ההשתלטות הערבית מזרחה ודרומה. לפי תוכנית סלאם פיאד הערבים יתחברו דרומה לבדואים ומזרחה לירדן, וכך ייצרו רצף טריטוריאלי שהולך דרך כל שדרת ההר, ממשיך מזרחה לירדן ויורד דרומה עד עזה. לכל מי שגר ביישוב יש חלום לגור בבית קבע משלו. אבל בשביל למנוע מהערבים לממש את תוכנית פיאד, אנחנו מוכנים לגור בבתי עראי כמה שיידרש, ובינתיים – הקבע שלנו זו הקהילה והאנשים שבה. ברור שזה קשה. מדובר על משפחות גדולות שגרות תקופות ארוכות במבנים יחסית קטנים, ישנים ועראיים, והרצון להתקבע ולבנות את בית החלומות שלנו גדול.
אבי ע"ה הוריש לנו עצי רימונים שגדלו בגינה בבית הוריי. את העצים הללו קשה לנו לשתול, ואותם אנו שומרים בעציצים גדולים. אבל שותלים עצים אחרים – בידיעה שאנשים אחרים ייהנו מהם. גם ההשקעה בבית עראי קשה, כי כל הזמן יש את המחשבה שאתה משקיע במשהו זמני שאיננו שלך. אז מצד אחד אתה משקיע בשביל שיהיה נעים לחיות, ומצד שני אתה משקיע בעיקר בראות – משהו שיותר קל להעביר. לפני כמה שנים חירות הקימה סטודיו לסדנאות נגרות, והיה צריך מקום שיהיה אפשר לעבוד בו – אז סגרנו בסגירת חורף את הפרגולה שבה היינו בונים את הסוכה, ובסוכות אנחנו מורידים את הכיסוי העליון והופכים אותה חזרה לסוכה.
בסוכות, יש לנו מנהג משפחתי לעבור כל המשפחה לישון בסוכה. כשאנחנו חוזרים הביתה אחרי החג, אנחנו מרגישים שגם קרוואן זמני הוא קבע ביחס לסוכה. בינתיים אנחנו חולמים על בית הקבע, ומנצלים את הזמן בקרוואן להבין ולחדד לעצמנו מה אנחנו רוצים שיהיה בבית הקבע שלנו שיהיה בקרוב, בעזרת ה'.
מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּרֵזֶנְטִים
שֶׁנִּתְלוּ בְּאַיָּלוֹן
הוּא פִּרְסֵם לוֹ לָמְבֹּרְגִנִי
הִיא פִּרְסֹמֶת לְמָלוֹן.
הוּא נִמְרַח מְלוֹא הָעַיִן עִם הַדֶּגֶם הֶחָדִישׁ,
הִיא נַפְשָׁהּ עַל שְׂפַת בְּרֵכָה וְשָׁלְטָה עַל כָּל הַכְּבִישׁ.
אוֹטוֹסְטְרָדָה אֱנוֹשִׁית,
שֶׁל פָּגוֹשׁ אֱלֵי פָּגוֹשׁ,
נָשְׂאוּ עֵינַיִם מְקַנְּאוֹת
אֶל הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּרֹאשׁ.
הוּא דִּגְמֵן חַיֵּי שׁוּפוּנִי
הִיא כֹּה אַהֲבָה לָנוּחַ
אַךְ תּוֹךְ שְׁבוּעַיִם
שְׁנֵי מָגְּנּוּנִים
הֱסִירוּם מֵעַל הַלּוּחַ.
וּבְרֵזֵנְט וְגַם בְּרֵזֶנְטֶה
נִגְלְלוּ כְּמוֹ בַּפִיד,
לֹא יָדְעוּ שֶׁבַּפְּלָנֵטָה,
עוֹד נוֹעַד לָהֶם תַּפְקִיד.
שְׁנֵי בְּרֵזֶנְטִים , הַי סוֹסָיֵטִי, פְּרָיְם לוֹקֶיְשֵׁן, לֹא פָּחוֹת,
מָצְאוּ עַצְמָם הוֹפְכִים לְבַּיִת, שֶׁל כִּפָּה וּמִטְפָּחוֹת.
עַל אַדְמַת טְרָשִׁים שׁוֹמְרוֹנִית,
אוֹ אֶל מוּל הָרֵי מוֹאָב,
עִם בְּרֵזֵנְט שֶׁל בֵּית מָלוֹן, הֵם מְשַׁנִּים אֶת הַמַּצָּב.
בְּרֵזֵנְט שֶׁל בַּנְק,
שֶׁל בַּנְק אַחֵר,
שֶׁל מַרְגָּרִינָה,
שֶׁל מַשְׁכַּנְתָּא,
חַיִּים עִם לַמְּבּוֹרְגִנִי בְּתוֹךְ דִּיר עִזִּים בְּצַוְתָּא.
בְּרֵזֵנְט בְּאִינְגְלִישׁ
מוּל הַבּוּרְסָה,
בְּרֵזֵנְט תַּכְשִׁיר
נֶגֶד קָרַחַת,
נֶאֱחָזִים
בֵּין הַסְּלָעִים שֶׁל הָאָרֶץ הַמּוּבְטַחַת.
כֵּן כָּךְ נִקְבַּעַת הַהִיסְטוֹרְיָה
שֶׁנִּכְתֶּבֶת לָהּ כָּעֵת
כְּשֶׁעוֹד זוּג מֵקִים לוֹ בַּיִת,
תַּחַת יְרִיעוֹת בְּרֵזֵנְט.
שְׁלַל בְּרֵזֶנְטִים, גְּרוּמֵי שֶׁמֶשׁ, פְּרָיְם לוֹקֶיְשֵׁן, לֹא פָּחוֹת
לְבָנִים מִן הָאָבָק, מְרוּטִים מִן הָרוּחוֹת,
כַּאֲהָלִים נָטַע ה' עַל פִּסְגַּת מִישׁוֹר בּוֹדֵד,
לֹא בְּרֵזֵנְט
יְהֵא שִׁמְכֶם,
לוּ יְהִי-
אֹהֶל מוֹעֵד.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
ישבתי באוהל המנחמים של החייל ידידיה בלוך הי"ד, וחשבתי: זו האמת. אחותו תיארה את מעגלי החיבוק
"מבחינתי, כששמעתי שמחבלים פשטו על מוצב סופה, זה היה כמו לשמוע שהמחבלים נמצאים אצלי בסלון של
לחיות, לנשום את תמצית החיים, להיות מוכן למות. * "שומע אבי? יש כאן יופי של סברא
