לפני כמה חודשים ראיתי תאונה בהרצליה פיתוח. רכב נכנס באופנוע והעיף את הנהג, והצומת עצרה דום. כל בעלי הרכבים ירדו מרכביהם והציעו עזרה. היה נס ולנהג לא קרה כמעט כלום אבל כולם עמדו ועסקו בעניין. עבר שם בחור אחד ואמר לי: "יא-אללהה לפני שבועיים הייתי באיטליה, קרתה בדיוק כזו תאונה ואף אחד לא עצר!".
ייחודיותו של עם ישראל ידועה וניכרת מההיסטוריה הניסית שלנו, שאין דומה לה, ועד לנורמות שקיימות רק אצל יהודים, כמו כבוד המת (באיזה עוד עם יוצאות משלחות להימלאייה למסעות מסוכנים בשביל ספק ספיקא של מציאת גופה?), גמ"חים אינסופיים וערבות הדדית "משוגעת" בין אנשים שמעולם לא פגשו זה את זה ולא דוברים את אותה השפה.
אין לגויים מה להיעלב, כולם יודעים שהם הנורמליים ואנחנו המוזרים. הם אנושיים, אנחנו מעל הטבע...
•
בתניא מוסבר שליהודי, לעומת גוי, יש נשמה שפונה לאלוקות ורק לאלוקות, "חלק אלו-ה ממעל ממש". אך ההבדל אינו רק בנפש האלוקית, אלא גם בנפש הטבעית הבהמית! אצל יהודי היא מעורבת טוב ורע, והחלקים הטובים שבה כמו הם טוב ממש, לשם טוב.
אצל גוי, גם הטוב שבנפשו הטבעית תמיד יהיה מבוסס על 'אני במרכז'.
"כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין... אינם עושין אלא להתגדל בו" אומרת הגמרא (בבא בתרא י), ואין כוונתה לומר שזה כך במודע, אלא שכזה הוא הבסיס במעמקי הנפש לעשיית החסד. ההרגשה הטובה מעשיית החסד משמעותית להם יותר מעצם העזרה לנזקק. הם אינם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" בטבעם, ולכן אם האינטרס האישי אומר להימנע מחסד, גויים אכן יימנעו ממנו. הדבר בולט ביחסים בין ארצות, ובסיטואציות של נזקקים אומללים, ש'לא מצטלם טוב' לגמול עמם חסד. מה שאצל יהודי מוטבע בבסיסו, לא נמצא אצל הגוי.
יוצאים מן הכלל הם "חסידי אומות העולם", נפשם הטבעית היא כשל יהודי, והטוב שבהם הוא טוב אמיתי.
•
ועדיין, התנהגות טבעית של יהודי הקשורה לנפשו החיונית־בהמית, גם אם בטוב, היא בהכרח מוגבלת. ליהודי יש כוחות גדולים הרבה יותר. כאשר הוא גומל חסד על בסיס נפשו האלוקית, הוא עושה הרבה מעבר לטבעו. הוא משקיע 'שעות נוספות', תורם מכסף שאין לו, מעניק במקומות שממש לא נוח לו ומתמסר לטובת הזולת.
מעבר לכך, חסד שמבוסס על טבעיות בלבד עלול לגרום לעיוותים, להענקה במקום שמצווה לקמץ, ולרחמים כלפי מי שאסור לרחם עליו. חסד שאינו מבוסס על ספונטניות אלא על נאמנות לשליחות האלוקית הוא מאוזן, מדויק ומתאים תמיד למצוות התורה.