הרבי ר' בונים מפשיסחא אמר שיש לדעת כיצד להשתמש בכל תכונות הנפש לעבודת ה'. שאלו חסידיו – הכיצד? האם יש מקום גם למידה מגונה כמו כפירה ואפיקורסות?! הוא השיב שכאשר רואים עני שנזקק לצדקה יש להיות קצת אפיקורס – לא לומר 'ה' יעזור' או 'אם ה' עשה אותו עני הוא יודע מה שהוא עושה', אלא להתמסר לעזרה כאילו אין הדברים תלויים בהשגחת ה'.

העזרה המעשית לא דורשת 'כפירה' – ה' שעשה אותו עני גם ציווה עלי לתת לו צדקה. הדברים מוסבים בעיקר על העמדה הנפשית: לא להיפטר מתחושות הצער והרחמים בטענות-אמונה, ואחר כך להסתפק בנתינת הצדקה המחויבת, אלא לשים בצד את תירוצי ההשגחה הפרטית, לחוש את עומק המצוקה והכאב, לרחם ומתוך כך להתמסר בכל נפש ומאד לפתרון הבעיה.

יש מייחסים את הרעיון הזה לצדיקים קדומים יותר – רבי משה לייב מסאסוב, בצלו גם הסתופף הרבי ר' בונים, רבי פינחס מקוריץ ואף מורנו הבעל שם טוב עצמו. חוץ מתחושת זיקה נפשית מיוחדת לרבי ר' בונים, בחרתי דווקא במסורת הזו כדי להשלים את הרעיון בסיפור יפהפה על הרבי ר' בונים:

פעם הוא הגיע לעיירה בה גר יהודי עני ומסכן. הוא העניק לו צדקה הגונה, האכיל את ילדיו הרעבים, תפר להם בגדים ומילא את צרכי הבית. לפני צאתו מהעיירה הוא בקש להעניק ליהודי סכום הגון נוסף. היהודי סירב – "הרי הרבי כבר נתן ועזר כל כך הרבה, מדוע שייתן עוד סכום?!" הרבי השיב שהוא נשלח למקום מהשמים כדי לקיים מצוות צדקה, אותה יקיים כדבעי רק אם יאות העני לקחת ממנו את הסכום הנוסף. וכך הוא פירש את הפסוק "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו": "נתון תתן לו" בשל מצוות צדקה, ולא כי מצבו של העני עושה לך 'רע על הלב' וגורם לך לתת לו. "עד כה", אמר הרבי, "מצבך היה כה קשה שנתתי כי 'רע לבבי' מראיית סבלך. כעת, כשהמצב יותר טוב, אוכל לתת רק בשל מצוות ה'".

רבי בונים לא אמר שצריך לתת בשל המצווה ולא מתוך הרחמים, אלא שצריך לתת מתוך רחמים כל כך הרבה עד ששוככת התחושה הרעה בלב – הכוללת גם טרוניא אפיקורסית כלפי מעלה – ואז לתת גם בשל מצוות הצדקה. "נתון תתן – אפילו מאה פעמים", תן שוב ושוב, גם וגם, גם נתינת של רחמים וגם נתינה בשל מצוות ה'. אז גם מצוות הצדקה אינה חיצוניות נטולת רחמים, חלילה. אדרבה, על גבי הרחמים האנושיים, הקיימים בנפשנו הבהמית, נוספים רחמי הנפש האלוקית ואף משתקפים הרחמים האין-סופיים של ה' יתברך עצמו, שאנו מצווים ללכת בדרכיו – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום".