ההיכרות שלי עם צבי נמשכה שנים רבות. היינו חברים כבר בהיותנו בישיבות קטנות מקבילות, אחת ליד השנייה. כשבגרנו, עברנו יחד לדובאי בתחילת ימי הסכמי אברהם, כשהתחילו להיפתח המסעדות הכשרות - אני כמשגיח כשרות והוא כמסייע לשליחי חב"ד הוותיקים יותר. אחר כך נסעתי לחתונה שלו בארצות הברית, והוא הגיע לחתונה שלי בארץ. נפגשנו המון והיינו בקשר תמידי כמעט יום יום בוואטסאפ ובשיחות רגילות.

צבי הוא (היה...) בן אדם של חסד ונתינה שאי אפשר לתאר. תמיד רק חיפש לדאוג לזולת, לחשוב על הזולת ולהיות בשביל הזולת בכל מקום ובכל מצב - לא משנה מי הוא: חרדי, ימני, חילוני, שמאלני. בכל מקום הוא היה בשביל כולם.

לגבי תקופת השליחות שלו בדובאי, אני חושב שאין יהודי שיצא לו ליצור קשר עם צבי שיאמר שצבי לא היה מסור אליו ולא עזר לו בכל מה שצריך - "בוא תישן אצלי, בוא תאכל אצלי...", ואפילו בלמצוא את המלונות הכי זולים והכי פשוטים.

הכוח, המרץ ושמחת החיים שהיו לו - זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד ממנו. אני עובר על הודעות קוליות שקיבלתי ממנו, בסתם בקרים למיניהם, ותמיד התוכן זהה. לא משנה מה קורה ואיפה קורה, במצב רוח פחות טוב או יותר טוב, הוא אומר: "החיים זה עליות וירידות, וצריך רק להמשיך הלאה, הכל בסדר". היו לו באמת יכולות וכוחות מטורפים לשמוח ולשמח אנשים.

בכל שנה בחג פורים, כשהיה מסיים את הסעודה הגדולה בדובאי, היה מיד טס להוריו בירושלים כדי לכבד אותם ולנצל את השמחה של החג עד הרגע האחרון. אני יודע באופן אישי כמה הוא היה מחכה כל שנה לפורים בירושלים.

צבי לא ראה מעולם פחד בעיניים. כשהתגייס לצבא היה בהתחלה בענף הלוגיסטיקה, ואז ביקש לעבור לקרבי. ובאמת הוא עבר לגבעתי ונעשה לוחם. זה היה חלק מהכיוון של החיים שלו - תמיד נלחם והיה בשביל עם ישראל בכל מקום.

בשמיני לאוקטובר בשנה שעברה, למחרת שמחת תורה, דיברנו ושאלתי אותו אם הוא מגיע לארץ להתגייס למילואים. הוא התחבט מאוד, ובסוף החליט שהוא נשאר על משמרתו. ההחלטה הזו הייתה מאוד קשה לו, ובמשך כל השנה האחרונה הוא היה אומר לי: "תשמע, אני רואה חברים שלי שנלחמים, נפצעים ונהרגים, ואני רוצה להיות חלק מהם...". ההתחבטות נמשכה לאורך כל השנה - האם לחזור לארץ ולעשות מילואים או להישאר בדובאי בשליחות.

אני זוכר שהוא אמר לי שבתקופה כזו כל אחד צריך לתת את מה שהוא יכול, ובסופו של דבר הוא הרגיש שלאור כל מה שהוא עושה בדובאי - יהיה קשה למצוא לו מחליף. זה באמת נכון. אמנם יש שם כמה שליחים ויש קהילה, אבל כל אחד מיוחד בתחום שלו. באמת, בעיניי, הוא היה בשליחות של עם ישראל, לוחם היהדות באיחוד האמירויות. לוחם של ממש - בלי נשק ומדים, אבל עם לב ענק בלי סוף ובלי פחד ועם עשייה עצומה שבאה להראות מי אנחנו ומה אנחנו, וכמה כואב - הוא באמת שילם על כך בחייו.

קשה. קשה להספיד את הבן אדם הזה. באמת הפסדנו דבר גדול. אני חושב שאם היו שואלים את צבי איך הוא היה רוצה שננציח אותו, הוא היה אומר דבר אחד: להיות באחדות ובשמחה ולקרב לבבות זה לזה. לא משנה מי אתה ומה אתה, תמיד להיות מאוחדים. כולנו באותה סירה וכולנו אחים, זה הכי חשוב.