היום חזרנו מההלוויה של רחל כהן ועליזה רייז, השם יקום דמן, הנאהבות והנעימות בחייהן ובמותן לא נפרדו.

רחמנא ליצלן, מעודי לא ראיתי דבר כזה - הלוויה משותפת לשתי נשים. בהתחלה נישאו דברי הספד על שתיהן ברחבה הכללית, ואחר כך נערכה הלוויה אחת לרחל שנקברה ליד נכדה, בחור חמד שלצערנו טבע לפני שנתיים בבור מים בקדומים, ואת עליזה קברו ליד בנה שנפטר ממחלה בגיל צעיר. אמנם זאת נקברה לחוד וזאת לחוד, אבל ההרגשה הייתה של מסע משותף של חיים ומוות לשתיהן יחד.

שתי נשים כל כך יקרות, ואייחד כמה מילים עליהן לעילוי נשמתן.

רחל ועליזה היו גיסות, וחברות מאוד טובות. הן היו דומות בפרטים רבים, אבל כמובן גם שונות. אנסה לשתף בדברים שהיו משותפים להם, ואחר כך גם בייחודיות של כל אחת מהן.

המשותף היה, קודם כל, בעניין יישוב הארץ. שתיהן הגיעו לקדומים עוד בימיו הראשונים של היישוב שכיום הוא בן 49. עליזה באה ממושב בדרום ממש בתחילת ההתיישבות בקדומים, בתור נערה צעירה המוכנה לכל משימה, התחתנה עם בעלה שלמד גם בחלק מהזמן בישיבה, וכאן הקימו את ביתם. גם רחל שהגיעה מקריית מוצקין כשנתיים לאחר מכן, אחרי הקמת היישוב, הייתה מחלוצות ההתיישבות במלוא מובן המילה. היא הייתה כבר נשואה, וכאן בנתה את ביתה.

שתיהן, רחל ועליזה, לא עשו פומבי ורעש משליחותן המופלאה, אלא הרגישו כממלאות את חובתן ומשימתן בלבד.

חיים של שליחות

מלבד ההתמסרות ליישוב הארץ, פרט נוסף המזוהה עם שתיהן הוא מידת החסד - תכונה שהודגשה שוב ושוב בפי הדוברים בהלוויה. כל מי שהכיר אותן הבחין בכך.

בשלב מסוים, רחל עברה לגור באלון מורה, כשגרעין אלון מורה עבר יותר קרוב לשכם, יחד עם משפחת גביש שהייתה עם משפחתה ביחסי חברות קרובים. היא גרה שם כמה שנים, גם כשהתנאים לא היו קלים כלל. לצערנו, אחרי הפיגוע הנורא בו נרצחו בני משפחת גביש, הסב וההורים ובנם הבכור אברהם הי"ד, ששת הילדים נשארו יתומים מאב ואם ומסבא, והם החליטו לעבור לקדומים, כשרחל ובעלה יעקב עוזבים הכל ועוברים יחד איתם כשהם מטפלים בהם ודואגים לכל צרכיהם בקדומים במשך כל השנים. גם כשהילדים גדלו והתפזרו לכל עבר, הם עדיין נותרו קשורים אליהם מאוד.

בתם של משפחת גביש סיפרה כמה רחל הייתה בשבילם הכל, הכל, הכל. אוזן קשבת ולב מבין, כמו אמא וכמו חברה, וגם כמובן יועצת. הלא רחל - וגם עליזה - הייתה יועצת במקצועה. ובאמת היא נתנה להם את כל הלב יחד עם חוכמת חיים רבה, לצד פשטות שכזו ואהבה. זה מה שהיה להם, וזה מה שהם נתנו כל הזמן.

החסד של רחל התבטא גם בדברים קטנים. היא הייתה שולחת חלות שאפתה לאנשים שזקוקים ליחס חם, הייתה מרעיפה פינוקים על ילדיה ונכדיה, ואולי החסד הגדול ביותר שלה היה - השמחה שלה. היא הייתה אישה שמחה ומשמחת, הרבתה לפזר מילים טובות לאנשים, ותמיד עם חיוך גדול.

גם ההתמסרות של עליזה לבני משפחתה - שגם זה כמובן חסד גדול – הייתה לשם דבר, אבל כך גם בעבודה שלה. היא בנתה את עצמה בעשר אצבעותיה, כשהתאמצה ללמוד מקצוע בגיל יחסית מבוגר, והצליחה מאוד בעבודת הייעוץ שלה. גם כשהייתה בגיל פרישה, ביקשו ממנה להמשיך עוד ועוד.

שאלתי אותה כל הזמן: מתי את יוצאת למנוחה ולדאוג גם לעצמך? והיא תמיד אמרה: הנה, תכף אני יוצאת לפנסיה... ובאמת היא לא הספיקה לפרוש, כי גם בגיל 70 כמעט היא התבקשה להמשיך ולייעץ מתוך יחס מיוחד לכל ילד, לכל מורה ולכל אדם. המורות המתחילות סיפרו בהתפעלות על הליווי וההנחיה שלה אותן בשליחותה כיועצת. הייעוץ בהחלט היה חלק מרכזי מהשליחות שלה ושל רחל בעולמן.

מלבד זאת, שתיהן הצטיינו בעניין של קבלת האתגרים והייסורים באהבה, בלי להרבות ברחמים עצמיים. הן קיימו בעצמן את הפסוק "ואנחנו קמנו ונתעודד" – התרוממו והתמודדו עם האתגרים, כשאפילו לא הרגישו עליהן את הקשיים הפרטיים והמשפחתיים שהיו להן.

אהבת ישראל, אהבת תורה

והנה דבר שייחודי לכל אחת מהן בנפרד: לרחל היה עניין גדול בקשר וקרבה לעם ישראל. היא הלכה כל שבוע לכיכר החטופים, כשהיא רק מקשיבה ומחבקת את המשפחות שם. היא באה להיות איתם, לדבר איתם ולהראות יחס קרוב. היא גם הייתה בעלת ראש פתוח ואהבה מאוד ספרות ושירה ותחומים שונים מהעולם הגדול, והכל מתוך שמחת חיים טבעית - לאהוב את החיים ולהמשיך לקום וליצור ולעשות.

גם אצל עליזה היה דבר מיוחד מאוד - אהבת תורה גדולה. בשנים האחרונות היא זכתה לעבור דירה ליד הישיבה בקדומים, והיא אמרה לי שהיא כל כך שמחה על המגורים ליד מקום תורה. היה לה יחס מאוד חם לישיבה, למשפחות, לתלמידים וגם לרבנים.

במשך שנים רבות היא הייתה באה להתפלל בישיבה בימים הנוראים, ובשנים האחרונות הייתה באה גם לתפילות השבת, כשהיא יושבת בפינתה בריכוז גדול, בלי הפסקות ובלי דיבורים. היא מאוד אהבה את התפילה הישיבתית, למרות שבראש השנה, למשל, היא הייתה יותר ארוכה - דבר שהוסיף לה קריאת פרקים נוספים בספר התהלים.

היה לה קשר גם עם משפחות הישיבה הצעירות, כשאפילו עם הנשים הצעירות הייתה מצליחה להתחבר - והכל מתוך אהבה והתקשרות לתורה.

מהמקום בו עבדה היא הייתה טורחת ומביאה פעמים רבות כמויות של מזון, דווקא עבור האברכים. היא אמרה: אני רוצה לתת קודם כל לאברכים. היה מאוד היה חשוב לה שלא יהיה "בל תשחית", אבל היא רצתה שהדברים יגיעו דווקא לישיבה.

במותן ציוו לנו

שתיהן, רחל ועליזה, תחסרנה לי מאוד, ובמיוחד עליזה.

כששמעתי די מוקדם שלצערנו רחל היא אחת הנרצחות, מיד חשבתי על עליזה. מה יהיה עם עליזה? ניסיתי לברר היכן היא נמצאת ולא הצלחתי. ניסיתי להתקשר אליה, והיא לא ענתה לי. הלכתי לבית שלה וניסיתי לנקוש על הדלת ולצלצל בפעמון, אך לא היה מענה... כששמעתי אחר כך שהיא הנרצחת השנייה, זה היה לי קשה מאוד.

לזכרן של הנשים היקרות האלה, הבה נלמד מהן כולנו לחיינו - אם זה ביישוב הארץ, בתפילה, בהפצת חסד ובדבקות בתורה. שתיהן כאחת יכולות להיות מורות דרך בכל אלה, ובעיקר בשמחת חיים, דבקות בחיים והארת פנים לכל אדם בסביבתנו, מתוך התגברות על כל האתגרים העומדים עלינו.

תהא נשמתן צרורה בצרור החיים.