מאוד יפה להדביק סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך". נחמד גם להשתמש בזה כציטוט מרשים. אבל לראות בזה הוראה לביצוע - נו באמת. לאהוב את הזולת כפי שאני אוהב את עצמי? זה רציני? אבל החסידות מפרשת את התביעה הזאת במלוא מובנה הפשוט: ממש לאהוב! לא איזו סימפטיה עמומה וחיוורת.
כדי ליישם ציווי זה נדרשת התבוננות מיוחדת וצורת מחשבה חדשה. הלוא את עצמי אינני אוהב בשל מעלותיי ותכונותיי, אלא כי אני זה אני, ואני בכלל לא זקוק להסברים למה לאהוב את עצמי. כך בדיוק עלי לאהוב כל יהודי, באהבה 'עצמית' שאינה תלויה בדבר. כי כולנו "בנים אתם לה' אלוקיכם".
אם נתפוס את הפסוק כציווי ממשי, נבין כי הוא הופך לנו את החיים. כדי להצליח לאהוב את הזולת "כמוך" צריך לשנות את סדרי העדיפויות שלנו ולארגן מחדש את צורת החשיבה: "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה" (תניא פרק לב). אין מצב שאנחנו נשארים עם האגו, האינטרסים והגוף כמרכז החוויה והתודעה - ומצליחים סתם כך לאהוב כל יהודי.
זה לא קל אבל בהחלט אפשרי, אם רק נחליט להפוך זאת למשימת חיים. ככל שנחיה יותר את הנשמה והפנימיות, האהבה ליהודי השני תגבר. כי זו האמת - מצד הנשמה שלנו אנחנו דבר אחד ממש.
כשבא הגר אל הלל כדי להתגייר וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ענה לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. ואידך - פירושא הוא" (שבת לא). בעל התניא מפרש זאת כך: מצוות אהבת ישראל היא הוכחה להתממשות התורה אצל האדם. אין עוד מצווה רוחנית כל כך כמותה. אהבה עד הסוף ליהודי אחר - "כמוך" - תיתכן רק במי שאצלו הנפש חשובה באמת יותר מהגוף, כי רק מצד הנפשות אנחנו אחים ממש ותיתכן אהבה עצמית "כמוך". ומכיוון ש"יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה..." הרי מי שאוהב ישראל באמת - הצליח! נפשו התעלתה על גופו.
אפשר ללמוד תורה ולהתפלל, לקיים מצוות, לרקוד ולבכות, אך להישאר תקוע בתוך האגו. האדם עלול להתמלאות גאווה אפילו מעבודת ה' שלו. אבל כשמשקיעים באהבה ליהודי אחר ומתאמצים בעבורו - זו הוכחה שהאדם 'יצא מעצמו' בוודאות; הנפש התגברה על הגוף.
באותו סיפור מפורסם תרגם הלל את "ואהבת לרעך כמוך" בהיפוך — "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מדוע בדרך שלילית?
מסבירה החסידות (דרך מצוותיך, מצוות אהבת ישראל): בדברי הלל טמונה קריאה חזקה לאהבת ישראל גם כשיש סיבה 'מוצדקת' לאי־אהבה. הלל בוחר לומר את המסר בדרך שלילית, כדי להראות שהוא מכיר בקושי של יישום המצווה, אבל גם בעומק שלה: הרי שנוא עליך להתמקד במגרעות שלך, נכון? "על כל פשעים תכסה אהבה". כל אדם אוהב את עצמו, עושה הנחות לעצמו ומרחם על עצמו. בדיוק כך עליך לנהוג כלפי הזולת. ייתכן שיש בו מגרעות ודברים שליליים, אבל כמו שאינך שונא את עצמך, אל תעשה את זה לחברך. אל תסתכל עליו כעל זר, במבט בוחן, ביקורתי וקר, אלא מבפנים, כמו על עצמך.
אם נעשה את זה, נגלה לפתע גם צדדים חיוביים שנסתרו מעינינו עד כה. אהבת ישראל לא תישאר רק על הבסיס הגבוה והבסיסי של אחדות הנשמות, אלא גם כדבר טבעי. לכל אחד ואחד יש מעלות שאין בחברו, וכל יהודי משלים את השני ומעניק לו תכונות טובות, כישורים וידע. בסופו של דבר, נוכל לאהוב גם את השוני ולמצוא בו עצמו הרבה נקודות טובות. אותו דבר שגרם בתחילה לפירוד, יוכל להתהפך לטובה ולהוסיף אחדות.
עיירה קטנה היא לעלוב, כזו שעליה נאמר: "כשהגלגל האחורי של העגלה עדיין לא נכנס מצד זה, כבר יצא ראש הסוס מצד זה", אי לכך, הייתה ההמולה בה לחידוש ולרבותא. כל הקהל, הקטנים עם הגדולים, רצו ברחובותיה מרוצה של זעם, כשהם שואגים בקול: "תפסוהו! תפסוהו!" מהומה שכזאת לא ידעה לעלוב מיום היותה לעיירה. וכי לא שמעתם? יהודי נתפס בקלקלתו, רחמנא ליצלן, כשהוא עובר עבירה.
עוד בו נשמתו, נס האומלל מפני עשרות הרודפים אחריו כאחוזי טרף. בתבערת קנאת ה' נחושים היו למחות בו נמרצות. אלא שלפתע, בעברם סמוך למעונו של הצדיק – זקני רבי דוד מלעלוב, נעלם האיש מעיני הקהל אל תוך הבית. השקיפו הסקרנים בעד החלון, ונאחזו תדהמה: לא זו בלבד שהרבי מארח את החוטא במעונו, אלא אף מכבדו ומשרתו כביכול היה צדיק הדור! פושט את מעילו, מושיבו על כיסא מרופד, ורץ להביא לפניו מטעמים. "שמא אין הרבי יודע?!", התלחשו ביניהם המומים.
למחרת ניגשו ושאלוהו: האם יודע רבינו במה נתפס פלוני? והלא... "יודע אני הכל", עצר את שטף דיבורם. אם כן - לא הרפו - ילמדנו רבנו, כבוד גדול שכזה מהו? מצד אהבת ישראל הלא מספיק להאכילו ולהשקותו, אבל לפשוט את מעילו?!... "וכי אינכם מבינים?" ביאר להם אותו אוהב ישראל, "הלא החוטא שיצרו תוקפו, כל עוד שנפשו לא תוקנה עלול בכל רגע להיסחף בשיטפון תאוותיו, ומכאן, שכל רגע שאינו עושה כן - מה יקר הוא! הלא ברגע שכזה כמוהו כצדיק! וכשהוא בביתי הלא אינו חוטא, וכי לא אכבד צדיק שכזה?!..."
הוא אשר מסר רבי מנחם נחום מצ'רנוביל (מאור עיניים, חוקת) בשם רבו הבעש"ט הקדוש: "ואף אם רואה בחבירו שום דבר רע, ישנא הרע שבו, אך החלק הקדוש יאהבנו מאד כנפשו, כי הבעש"ט נשמתו בגנזי מרומים, אמר, שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחבירו, הענין הוא כמו שמסתכל במראה, אם פניו מטונפין רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי, כמו שהוא - כך רואה. וזהו 'ואהבת לרעך כמוך', פירוש 'כמוך' - כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו משום הא אינו שונא את עצמו, אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חבירו, כי באמת הכל אחד, כי הלא גם לחבירו יש גם כן חלק אלו-ה כמוהו, ויש לו אות בתורה".
זוהי, אפוא, החשיבה הראויה לאדם על חברו - להפריד בין האיש ובין המעשים, כפי שאדם עושה ביחס לעצמו. להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, ולאהוב את הקודש ואת האור, את הנשמה שבו, כי היא כל מהותו.
אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י): "שִֹנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". מסבירים המפרשים: מי ששנאה חקוקה בלבו, מעורר ריבים ומחלוקות עם השנוא עליו על כל דבר קט.
האוהב, לעומתו, לא זו בלבד שאינו משים לבו אל חטאים שאהובו חוטא נגדו, אלא שהוא אפילו איננו חש בפשעים גדולים גלויים ומכוונים שהאהוב עושה כלפיו, כיוון שהאהבה שבלבו מסווה ומכסה את עיניו מלראותם.
במבט ראשון, נראה שאדם 'אוהב' שכזה מנוצל ומסכן, שהרי הוא עיוור אל מול העוולות שנעשות נגדו. אך במבט שני, כל אחד מאתנו ישמח לחיות לצד אדם כזה, המבליג על מעשים, מעלים עין, מתאפק מלהעיר, מוותר ומעניק מכל לבו בלי לחשב חשבונות ולהקפיד על כבודו. וכשם שנשמח לחיות לצדו, כן ראוי שכל אחד ישתדל להידמות לו.
והדרך להשיג זאת מובאת בדברי שלמה לעיל – לכסות עינינו מלראות את הרע בזולת.
הצעד ההתחלתי בהקניית מידות משובחות אלו הוא להרגיל עצמנו בכוח להדיר רגליים מוויכוחים, להימנע מתגובות שאין בהן תועלת, להעביר על המידות, ולא לכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. כך לא נהיה אנחנו אותם שונאים-נרגנים המעוררים את המריבות בשום אופן, "וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן" (משלי כו, כ). חיינו יהפכו שלוים ונינוחים יותר, שקטים, טובים ומאושרים בהרבה, ואילו בעלי הכעס – אין חייהם חיים (קצש"ע כט, ד).
הצעד הבא הוא לזהות ולהעצים את הצדדים החיוביים שבזולת. עצה זו ידעו לייעץ גם כמה מגדולי פזמונאי הזמר-העברי. נעמי שמר הציעה שכאשר נפקח את העיניים ונסתכל סביב, נראה רק "אנשים טובים באמצע הדרך".
גם חיים חפר הבין שהחיים מעולים יותר כש-
"אתה יוצא לעולם הרחב / אתה מביט והכל בו זהב".
וכאשר פרץ של אהבת חינם אפף את שלום חנוך הוא חיבר את "בגלגול הזה", לברך שפע ברכות את המאזינים. המברך והמחמיא עושה לרעהו רק טוב, וממילא הרגיל לברך מחדיר לנפש עצמו אהבה, וטוב עין הוא יבורך.
אם הקב"ה ציווה בתורתו על מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" משמע שהיא בהחלט ניתנת לביצוע, והפעולות שהצענו לעיל הן המפתח לקיומה. ונסיים עם עוד תובנה אחרונה חשובה של נעמי שמר:
"אי, עוד לא אהבתי די / ואם לא עכשיו, אימתי?".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
לשמחתנו הרבה, בעיצומן של ההכנות לחג הפסח ותוך כדי העברת שיעורים רבים בערים וביישובים, נענה הרב
כמה רחבה עבודת השם שלך? מה היא כוללת ואת מה היא מחבקת? נעשה ניסוי זריז: האם
כמה שזה נשמע הזוי, אבל גם בסביבה הקרובה שלו הוא היה דחוי. * יש קבצנים כאלה
ההכנות לפסח השנה היו הכי עצובות שהכרתי. כולנו ניקינו בשקט בלי האווירה המקפיצה ובלי המוסיקה שבדרך