כל יום עוד 'הותר לפרסום'… זה נורא. מה אני יכול וצריך לעשות?
לא להתרגל
// הרב נחמיה רענן, ראש ישיבת ההסדר שדמות מחולה

נקודת הפתיחה של גאולת מצרים מתוארת בפסוק: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה".

מלך מצרים מת, עם ישראל נאנחים וזועקים לה', ה' שומע את זעקתם ומתחיל תהליך הגאולה. המפרשים שואלים: מדוע מות מלך מצרים גרם לעם ישראל להיאנח ולזעוק? היה אמור להיות הפוך, שמות המלך גורם לשמחה (עיין ברש"י וברמב"ן שם).

הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' מסביר שלאחר שהמלך מת, המצרים היו עסוקים בטקסי הקבורה ולעבדים היה יום חופש, או־אז היה להם זמן לחשוב ולשים לב למצבם הנורא וזה מה שגרם להם להיאנח ולזעוק.

השאלה היא, מה היה עד אז? מדוע במשך כל תקופת השעבוד הארוכה עם ישראל לא נאנח ולא זעק? נראה שהתשובה היא: כוח ההרגל. האדם הוא יצור סתגלן, הוא מסתגל לכל מציאות חיים - קשה ככל שתהיה. מצד אחד, זה מאפשר לו להתקיים במצבי חיים שנראים בלתי אפשריים; מצד שני, ההסתגלות גורמת לו להתרגל ולקבל את מציאות החיים שהוא נתון בה ולוותר על הרצון לשינוי. לכן, במשך תקופת השעבוד עם ישראל התרגל שככה זה ואין מה לעשות. רק החופש הפתאומי הוא שגרם להם לחשוב רגע ולשים לב למציאות החיים האבסורדית שהם חיים בתוכה, ועורר אותם לאנחה וזעקה לה'.

לסיכום, אפשר לומר שכשמתרגלים לאסון ומפסיקים להיאנח, הגאולה מתעכבת. לעומת זאת, כשלא מתרגלים ונאנחים וזועקים לה', הגאולה מתעוררת.

אנחנו נמצאים בתקופה קשה לעם ישראל. הבשורות הקשות הפכו לצערנו לחלק מסדר היום שלנו, והאתגר הגדול בתקופה כזאת הוא שלא להתרגל חלילה לידיעות "הותר לפרסום". עלינו להמשיך להיאנח על כל ידיעה כזאת (והלוואי שנזכה שלא יהיו עוד) ולזעוק לה' שיושיע אותנו במהרה.

במקביל, עלינו להתחזק באמונה שעם ישראל נמצא בעיצומו של תהליך מופלא בדרך לגאולה. אנחנו לא מבינים את דרכי ה', ולא יודעים לפרש מדוע התהליך כרוך בייסורים רבים כל כך ומהם השלבים הבאים. למרות זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שה' מלווה אותנו בכל חבלי הלידה הללו, ומתוך הייסורים ימציא לנו ישועה. נמשיך להתחזק בתורה, תפילה ועשיית הטוב לזכות השבויים והחטופים, לזכותם של חיילנו הגיבורים המחרפים נפשם על בטחון המדינה ולמען עם ישראל כולו, ונזכה לראות בישועת ה' וגאולה שלמה בקרוב.

מסירות נפש – בחיים מלאים
// הרבנית אסתר פיקרסקי

צער אדיר ממלא את הלב כשאנו נפרדים מאהובינו בטרם עת. זכורני מקרה בו נפטרה אישה צעירה במהלך שמחת הכנסת ספר תורה, והמשפחה השבורה פנתה אל הרבי מלובביץ' זי"ע בשאלה כואבת - מדוע דווקא ברגע של שמחה כה גדולה?

הרבי השיב שנשמתה עלתה למרומים מתוך שמחה טהורה, מוקפת באהבת ישראל ובקדושת ספר התורה. זה היה הרגע המושלם עבורה. כשנקבע שהיא השלימה את תפקידה בעולם הזה, כמה טוב שזה היה בתוך בית כנסת, מוקפת במשפחה, ורגעיה האחרונים לוו בשיא הטהרה והשמחה. זה היה יכול להיות אחרת.

מסופר על זוג הורים שבורי לב שהגיעו אל הבעל שם טוב. לאחר שנים של ציפייה זכו לבן, אך בהגיעו לגיל שלוש נפטר לבית עולמו. הבעש"ט גילה להם שנשמתו הייתה כה גבוהה וטהורה, והיא הספיקה להשלים את שליחותה בעולם תוך שלוש שנים בלבד, והם זכו שנבחרו להיות ההורים של נשמה מיוחדת זו.

כל נשמה יורדת לעולם עם תפקיד מיוחד וזמן קצוב. יש נשמות קדושות שמצליחות למלא את ייעודן בזמן קצר, ואז שבות למקורן. אנו נמצאים בתקופה מיוחדת, כשאנו מתקרבים לגאולה השלמה, וישנן נשמות טהורות המשלימות את שליחותן במהירות.

עם זאת, הכאב והגעגוע אכן עצומים. אחרי פטירת אשתו הרבנית, דיבר הרבי רבות על הפסוק "והחי יתן אל לבו" - להפוך את הכאב כמנוע לפעולה, לנתב את הגעגוע לעשיה, ולהמשיך את החיים מתוך ידיעה שהנשמות הללו שמחות כשהן רואות אותנו ממשיכים בדרכן ומוסרים את נפשנו בחיינו למען עם ישראל.

חיילינו היקרים הי"ד נהרגו על שמירת עם ישראל, ועלינו ללמוד מהם את ההתמסרות המוחלטת לתפקידנו, כחיילים מסורים על המשמר.

כשם שיקירינו מצאו את ייעודם המיוחד ופעלו במסירות נפש להגשמתו, כך עלינו להתבונן פנימה ולגלות את התפקיד הייחודי שלנו - להפוך את החושך לאור ולגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בכל דבר, כל אחד בהתאם לכוחות והכישורים שלו, ולפעול במרץ ובשמחה להשלמת השליחות האלוקית שלשמה ירדה נשמתנו לעולם הזה.

לשרטט קו לתקווה
// הרב חגי לונדין

המילה תקווה היא מהשורש של המילה 'קו'. קו זה כיוון חשיבה ארוך, כזה שרואה את המכלול ויודע להביט אל הדברים בפרופורציה ולהסתכל על התמונה הכוללת.

ליבנו נשבר בכל בוקר כשאנחנו שומעים שוב את צמד המילים "הותר לפרסום", אבל אז אדם צריך לחזור אל התקווה.

  • להיזכר שעם כל הכאב האדיר ולמרות הנפילות, המצב של עם ישראל הולך ומשתפר מיום ליום. אין מה להשוות את מצבנו לפני כשנה וחצי למצבנו הנוכחי, מכל הבחינות: הביטחוני, החברתי והרוחני.
  • כמה שיותר וכמה שניתן, כל אחד בגזרתו, ללכת ולסייע לכל אותן משפחות שאיבדו את יקיריהן ובניהן הקריבו את חייהם למען עם ישראל.
  • כמה שפחות לנסות להחליש ולדכא את הרוח וליצור מרמור ותסכול. זה אומר, למשל, פחות להתעסק עכשיו באתרי חדשות שמעצימים את הצד השלילי, ויותר להתמקד באתרי תקשורת וקבוצות ווטסאפ שיחד עם הכאב הגדול רואים גם את המכלול ונותנים עידוד ושמחה.

בעזרת השם – אנחנו ננצח!

 

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

חיים שלי!

לא לא לא! אל תזרקו אותו לפח! זה לא סתם סמרטוט! זה ילד! * בדרך כלל

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן