זה למעלה מעשור שזיכרונות חזקים נצורים בליבי מימי המאבק הצורב על חבל היישובים בגוש קטיף. המחאות, הצעדות, הדמעות הרבות וההפגנות הסוערות, מהווים מטען רגשי חזק על ליבי והכאב נצור. אני זוכר היטב שבאספות החשובות ובכינוסי המחאה הרבים שהיו, שמעתי מכל עבר את הקריאות "כל הכבוד לנוער המדהים", "הכל בזכותכם", "העולם שייך לצעירים" ועוד. ובאמת הצעירים הרבים שליוו את המאבק הממושך היו פשוט מדהימים. ולמרות זאת, אני חייב לומר שכבר אז המשפטים הללו שייחסו לצעירים הרבים את כובד האחריות להצעדת האומה אל ייעודה, צרמו באזניי.

מבלי להקל ראש בתפקידו וחשיבותו של הדור הצעיר, האחריות צריכה להיות מונחת על כתפי ה'זקנים'. הניסיון, חכמת החיים והחיבור לשרשרת הדורות, הם אלו שצריכים להיות נטועים בלב ובדעת מנהיגינו. כדברי רבי שמעון בן אלעזר שאמר "אם יאמרו לך זקנים 'סתור' וילדים 'בנה', סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים - בנין, ובנין נערים - סתירה". כך גם ביחס להנהגה בסוגיות לאומיות, וקל וחומר ביחס ללימוד תורה ורוח.

עקרונות הנצח של התורה ויסודותיה לא משתנים. אדרבה, הם אלו אשר מאפשרים התחדשות נכונה המתאימה לכל תקופה ותקופה.

יש בלימוד התורה מסוגלות לזעזע את נקודת הרצון של הלומד ולהצעיד אותו למקום אחר, מקום חדש, לעיתים אף מסעיר, וטוב שכך. במובן זה לימוד תורה לא אמור להרדים אלא לעורר, לא אמור לכבות אלא להדליק. זה חשוב, זה נכון, בו בזמן שזה גם מאוד מורכב.

לשם כך צריך חומר בעירה נכון ומדוד, שאותו יכולים רק ה'זקנים' להנחיל. להם יש חיבור למקור, ובעיקר יש להם "בית אב". לא לחינם קבעו חכמינו קביעה חריפה ש"כל תורה שאין לה בית אב - אינה תורה". חומר הבעירה שלהם נוסה בהצלחה מאות בשנים, לאורך זמן ובמקומות מגוונים. התלהבות חזקה לא מבוססת, יכולה לגרום להרס וחורבן. לכן במובן זה כדאי שיהיה 'מבוגר אחראי' שיבנה את התשתית הנכונה. כך הדור הצעיר ייקח את חומר הבעירה המדוד, ובאמצעותו, כננס על גבי ענק, יוסיף הוא את האות שלו בתורה. בעוז ובענווה.