בפרשת ויצא נאמר: "וישא יעקב רגליו", ואומר על זה רש"י: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". הקלילות של היהודי בעבודת ה' שלו, היא תוצאה טבעית מעבודתו את ה' בשמחה. והדרך לעבודת ה' בשמחה, היא הידיעה וההכרה בערכן הפנימי של המצוות. כשיהודי לומד ויודע את פנימיות הכוונה של המצוות, ומתבונן במהותן - נעשה תפקידו בשמירת המצוות להרבה יותר קל וקליל.
משל ידוע מספר על אדם שנשא שק מלא באבנים טובות, ולמרות משקלו הרב עשה זאת בקלות רבה. והנמשל ברור. כשיהודי מבין את המעלה שבעשיית המצוות שתביא לו תענוג נצחי, ויותר מזה, מבין את המעלה של קיום רצון הקב"ה – אזי העבודה תהיה בקלות ובשמחה. אם אדם מרגיש עייפות במצווה הרי זה סימן שאין הוא מבין דיו את ערכה של המצווה.
עבודת ה' היא אכן דבר רציני. תפקידו של היהודי לשאוף לעבודת ה' בשלמות ובשני הקווים: יראה ואהבה. את העבודה בקו האהבה קל להבין שהיא נעשית מתוך שמחה. אבל גם העבודה בקו היראה, אין משמעותה 'כבדות'.
על הפסוק "ולא ראה עמל בישראל" אומר האור־החיים הקדוש: "נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה – אינם מרגישים שיש להם עמל, אלא אדרבא כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים, לרוב חשקם בתורה".
רמז נוסף ישנו בפסוק "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". אם אתה עייף וייגע – סימן שאינך ירא אלוקים. מתורה ומצוות לא מתעייפים, אם מתעייפים זה סימן לא טוב.
נקודה נוספת חשובה, היא העניין של "עין רואה ואוזן שומעת". במבט שטחי, המצב הזה של "עין רואה ואוזן שומעת" מגביל את האדם, וכביכול לא מאפשר לו חופשיות בעולם הזה. יש המשלימים עם המצב הזה, ומקבלים בהכנעה את ה'מגבלה' הזו בחיים שלהם.
אבל באמת, אם יתבונן האדם לעומקם של דברים, יראה שההיפך הוא הנכון: ההשגחה העליונה היא השגחה חיובית. אנחנו לא לבד! העין והאוזן מפקחות עלינו כמו אב השומר על בנו ומחבקו. התבוננות בקשר המתמיד הזה מביאה להרבה קלילות. ה' אתי, אז מה אני דואג?! אני לא לבד.