האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת, פרק תשיעי סעיף סז) מבאר את גודל המעלה של כפיית ההר כגיגית על ישראל.
מורגלים אנחנו לפאר וליקר את מעלת הרצון הבחירי החופשי המבטא נאמנה את עוצמתו המוסרית של האדם הבוחר בטוב והראוי על אף כל הפיתויים, ההעלמות והמחשכים המסתירים את האור כי טוב ומפארים תמורתו את מקסם הכזב של השקר החומרני התחתון.
אבל למרות מעלתו הגדולה של החופש הרצוני העומד ביסוד הבחירה החופשית, לשכלל ולרומם על ידו את הכישרון המוסרי של האדם, אף על פי כן עצמיות הרצון חשובה ממנו, והוא התוכן המהותי של האדם! וביחס לעצם הרצון כלל איננו חופשיים אם לרצות או לא לרצות. הרצון הוא עצם החיים, והחיים עצמם הנם מצויים בנו שלא בבחירתנו, שהרי "על כרחך אתה חי". אנו שולטים רק על הטיית הרצון, על בחירת צורת החיים, בזה ישנה בחירה חופשית ושפעת הטבה מוסרית, אבל עצם הרצון, עצם החיים, מפכים בנו מלעילא לעילא ושלא בבחירתנו כלל.
ולכן, כיון שהתורה היא עצמיותינו ממש, "חיינו ואורך ימינו" – בשעת נתינתה הופיע הדבר עלינו מתוך גילוי עצם חיינו, עצמות רצוננו העצמי, ולא מצד ענפי הרצון הבחיריים בלבד.
התורה איננה העצמה מוסרית, קריאת כיוון לכוח הבחירה שלנו, אלא התורה הינה עצם חיינו העצמיים ואורך ימינו גופם. והמתכחש לה – לעצמות חייו ולעצם רצונו הוא מתכחש חלילה.
ועוד: התורה – לא רק חיינו שלנו היא, כי אם ארוגה היא מתמצית החיים של כל המציאות כולה, וחיי כל שזורים וארוגים בה. שהרי "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי"! ואם לא יקבלו ישראל את התורה, יחזור העולם כולו לתוהו ובוהו. נמצא שקיום העולם כולו ועצם חייו תלויים בקבלת ישראל את התורה, לימודה ושמירתה על ידם.
ולכן, מסכם הרב, אמר הקב"ה לישראל: "אם אתם מקבלים את התורה מוטב", שהרי אז אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמות שהיא, באמיתת הווייתכם, וממילא את עצמיות ההוויה ואת אור חייה הנכם מופיעים. ואם לאו, "שם תהא קבורתכם". המציאות כולה מתקוממת לנגדכם, כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם!
ימינו תחבקני
כיוון נוסף יש לו לאדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, המבאר במספר מקומות במאמרי קודשו ביאור נפלא השופך אור חדש ויקר על מאמר חז"ל זה.
"וידוע פירוש ועניין כפה עליהם הר", כותב בעל התניא (ליקוטי תורה דברים כב, א), "שהוא בחינת 'וימינו תחבקני', דהיינו התגלות אהבה עליונה לישראל, כמו שכתוב ‘אהבתי אתכם אמר ה’’! ועל ידי זה ממילא נתעוררה האהבה גם כן בנשמות ישראל, על דרך ’כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם’ עד שבאו לכלות הנפש וכו'”.
ובמקום אחר, בספרו תורה אור במאמרי מגלת אסתר (צח, ד), כתב דבריו ביתר ביאור ופירוט וזו לשונו:
"ואיך יבואו לבחינת ביטול גדול כזה (הביטול בבחינת "נעשה ונשמע" המבואר שם)? הנה לזה היה עניין שכפה עליהם הר כגיגית שהוא בחינת 'וימינו תחבקני', דהיינו התגלות אהבה עליונה מלמעלה על ישראל כמו שכתוב ’אהבתי אתכם אמר ה'’, שאהבה זו תחבקני לכנסת ישראל ומקפת אותו מכל צד אפילו לבחינת אחוריים עד שאינו מניחו לפנות ממנו ומוכרח להיות עומד עמו פנים בפנים! ועל ידי אהבה עליונה זו נתעורר גם כן האהבה בנשמות ישראל עד שבאו למעלה ומדרגה שהקדימו נעשה לנשמע וכו', וכמו שכתוב ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם’… והוא העלאת כנסת ישראל בכלות הנפש אליו יתברך. ולכן נקראת כנסת ישראל ’כלה’, על שם כלות הנפש!… וזה העניין שעל כל דיבור פרחה נשמתן...".
וכמה מכוונים דברי הקדושים שהביאו את הפסוק מספר מלאכי "אהבתי אתכם אמר ה'" המתייחס כולו לאהבת ה' אותנו ללא תנאים וללא מיצרים, והיא אהבה עליונה סגולית המקיפה וחובקת כל, כמבואר בפסוק הבא "הלא אח עשיו ליעקב" (ואפילו שיהיו בזמן מן הזמנים כל כך דומים), ואף על פי כן "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".
ממוצא דברי שני המאורות הגדולים הללו אנו למדים, שעניין זה שלימדנו הרב זצ"ל שבמעמד הר סיני התברר שהתורה היא עצם חיינו וחיי ההוויה כולה, וזה הכוח המכריח אותנו לקבלה, והדבר הגדול שלימדנו רבנו הזקן שבמעמד הר סיני זכינו ל"ימינו תחבקני", אהבה שאי אפשר להימלט ממנה בשום פנים ואופן – דבר אחד הם ממש!
נמצא שהכרחי החיים היותר גדולים, המחייבים אותנו לגדול ולהעצים את נאמנותנו לתורה ומצוותיה, הם עצמם הארות שפעת אהבת ה' אלינו, ונשיאות פנים מופלאה שמציתה את לבנו באש אהבתו.
ומזה נדע נאמנה שגם סיבוכי דורנו, החוצפה, גלי הקיטוב והמרידה, כל בלבולי החיים המכריחים אותנו לגדול ולהעצים את חיי התורה והנשמה שלנו – באמת גילויי אהבת ה' עלינו הם, אהבת ה' אשר דיבר טוב על ישראל, והם כמלאך המכה על עלה ואומר לו: גדל!
נתפלל לשוב לזכות ולעמוד כולנו כאחד יחד, כעת חיה בתחתית ההר, שיהיה דומה עלינו כגיגית של שכר (כפירוש רש"י שם). ושוב יתקיים "שתו ושכרו דודים", נשתכר ביין האהבה האלוקית השופעת עלינו, וכמאז מקדם בשם כל ישראל ובשם כל יושבי תבל נשוב ונכריז "נעשה ונשמע".
רגע השיא הגיע. אחרי הכנות של ארבעים ותשעה ימים, אחרי שלושת ימי ההגבלה, אחרי הזדככות והיטהרות ממושכת, אנחנו כבר מלאי כיסופים ותשוקה להתגלות ה' במתן תורה. ואז הוא כופה עלינו הר כגיגית ומאיים. מה זה?! איזה חתן שולף אקדח ומצמיד אותו לרקתה של כלתו הנרגשת והמצפה לרגע החתונה הנכסף?
זה נשמע תמוה כל כך. אפילו הפירוש הרווח בחסידות, שהכפייה הזו היא כפייה של אהבה, שהקדוש ברוך הוא הכניס אותנו תחת "הר" של אהבה, עד שכמעט נפחנו את נשמתנו מרוב תשוקה; ומכאן "מודעא רבה לאורייתא", כי לא הייתה לנו ברירה מרוב אהבה אלא לקבל את התורה – אפילו הפירוש המתוק הזה אינו יכול להרגיע את זעקת הפשט התמוה כל כך.
המשמעות הפשוטה היא שה' כפה את מתן תורה עלינו. איזה מסר חינוכי יש בכך לנו ולבנינו עד עולם? הרי יסוד גדול בעבודת ה' הוא שנעשה דברים מתוך בחירה, מרצוננו החופשי. אם כן, איך ברגע האמת פתאום ה' משנה את כללי המשחק?
ובכלל, מה עוזרת הכפייה? הברקים יכבו, הרעמים יתפוגגו, ובשוך סערת הר סיני נחזור להתנהג בחיי היום־יום כפי בחירתנו, לטוב או למוטב ח"ו. מה יישאר אז מהאיום הגדול?
ימים אפורים יגיעו
מסבירה החסידות: הכפייה היא הענקת כוחות מיוחדים לנשמתנו. שהקשר שלה לתורה יהיה עצם מעצמותה ובשר מבשרה. כך שגם כאשר אש האהבה תשקע והחשק ייעלם, יהיו לנו כוחות לכפות את עצמנו לעשות מה שצריך. כך נצליח לצלוח זמנים אפורים ותקופות חשוכות. ברגעי השיא ה' מזכיר לנו שיש לנו גם יצר הרע, ושאנחנו לא תמיד מתלהבים מהדברים הנכונים. ובכל זאת, את האהבה הזאת אי אפשר יהיה להפסיק!
הכפייה היא מתנת האהבה העמוקה ביותר. ובעצם, זה מה שקורה בכל חופה. החתן והכלה מחריגים את הקשר שלהם מגבולות האהבה בלבד, ומקבעים אותו בתוך מסגרת מחייבת. הם מחפשים כפייה, את מכניסים את הקשר למסגרת הגדולה מהם, אמצעי שיהפוך את סיפור האהבה שלהם לקבוע ויציב.
אבל עדיין נראה שזה סיפור של 'בדיעבד' אחד גדול. כעין חגורת בטיחות למקרה שהחשק שלנו יתנדף, ועדיין יהיה לנו כוח לכפייה עצמית. אולי זה הכרחי, אבל מאוד לא חגיגי.
מתנה גדולה
וכאן באה ההפתעה: הכפייה יוצרת את הקשר העמוק ביותר בין יהודי לקדוש ברוך הוא! החיבור הטבעי של "בנים אתם לה' אלוקיכם" הוא עוצמתי ומרשים, אבל אין בו העומק המופלא של קבלת עול מלכות שמים כעבד פשוט. הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו גם כעבדים, כי בעבדות הזאת יש דבר עמוק מאוד מאוד. בעבדות הזו אנחנו תופסים את ה' ממש.
ככל שנרגיש אותו, ככל שנבין וככל שנרצה – תמיד נותיר את עצמנו במרכז. הנפש שלנו היא המבינה, היא המרגישה, היא הרוצה והיא המתחברת. והרי "לית מחשבה תפיסא בך" (אין מחשבה שמסוגלת לתפוס בך)! רק כשאדם מבטל את עצמו וכופה את עצמו, כך שאיננו מרגיש את מציאותו שלו אלא את נוכחותו של האדון, רק כך האדם נעשה עבד של האדון ונעשה חלק ממנו - "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם".
הכפייה היא מתנה גדולה שמבטיחה שנקבל את התורה לא רק במגבלות ההשגה וההסכמה האנושיות. הכפייה מוודאת שנקבל את התורה לא בגובה שלנו אלא בגובה שלו.
בשעת ההוד של מתן תורה, כשכל בני ישראל עומדים בתשוקה אין־סופית לאבא, ה' יתברך – הוא מתגלה אליהם בנוראותו, בקולות וברקים, וקבלת התורה היא "באימה וביראה, ברתת ובזיע", והוא כופה עליהם הר כגיגית.
הכפייה הזאת מביאה אותנו אל הפסגה הגבוהה ביותר.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
הספר החדש "ראֹה פניך" מאת הרב מומי פאלוך (52, נשוי + 7), ר"מ בישיבת 'אורות שאול'
בקריאה ראשונה זה מבלבל. מי אומר מה ולמה. מה כאן הנושא, מי המושא, ולאן נוסעים. לְךָ
אבא! שוב אלול, ושוב אני מוצא את עצמי במצב לא משהו. תראה, שמת אותי כאן, בעולם
א. הדרישה לכבוד הדת אחד המשפטים המצוטטים ביותר מכתבי הראי"ה הוא אודות ארבעת שלבי תשובת הדור: