באמת? אין סיבה שהשנה הבאה תהיה אחרת. ניסוח השאלה, בעיניי, הוא חלק מהבעיה. השאלה אינה מה יגרום לשנה הבאה להיראות אחרת, אלא מי יגרום לה להיראות אחרת. הנטייה להטיל את האשמה, ובהתאם לכך - גם את האחריות לתיקון, על איזשהו גורם חוץ - מעקרת את הסיכוי לתיקון עמוק ואמיתי. זכור לכולנו סיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא, שלאחר שעבר עבירות חמורות מנשוא ביקש לחזור בתשובה. בצר לו, פנה אל ההרים והגבעות, אל השמיים והארץ, אל החמה והלבנה, ולאחר שהושבו פניו ריקם - הסיק את המסקנה המתבקשת: אין הדבר תלוי אלא בי.
כך גם מבאר הרב קוק: "אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם תוכן הווידוי, המחובר עם מצוות התשובה - שמודה האדם שאין שום עניין אחר, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו, ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה', לחדש את חייו בסדר הטוב".
אם כן, הגורם לכך שהשנה הבאה תיראה אחרת - הוא אני.
כמובן, בתחום הרוחני, כמו גם בזה הגשמי, האדם אינו בודד בעולם. "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". חלק בסיסי בתהליך התשובה של האדם הוא העמידה לפני ה'. לכן, פותח הווידוי במילה "אנא". הווידוי הוא חלק מהתפילה, הצלחת תהליך התשובה מושתתת על ההבנה שהקדוש ברוך הוא איתי, לצידי.
נוסיף שלוש עצות מעשיות:
א. התבוננות. ההתבוננות צריכה להיות אופטימית, להתרכז בהצלחות ובהישגים של השנה החולפת, ורק לצידם - לשים לב לעניינים הדורשים שיפור, מתוך הבנה שהכישלונות אינם מייצגים את מהותי העצמית.
ב. הכרת הטוב. גם כלפי הקדוש ברוך הוא, על כל הטוב שגמל איתי בשנה שעברה, וגם כלפי עצמי, על ההצלחות, ההתקדמות והשינויים לטובה. הכרת הטוב יוצרת אמון בסיכוי להצליח.
ג. אני לדודי ודודי לי. החידוש בחודש אלול, לעומת עשרת ימי תשובה, נעוץ ביכולת של האדם להציג את המבט הכללי, השאיפות הארוכות, ללא חיטוט בפרטי פרטים. חידוד השאיפות ועמידתי מול ריבונו של עולם, בבחינת "אני לדודי" - נותנים כוח לשינוי.
שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה בה יתגשמו כל משאלותינו לטובה, בכלל ובפרט.