ספר על הדלקת נר חנוכה בסיטואציה משמעותית ומיוחדת עבורך
המצרים נבהלו וירו
// הרב אלי סדן, ראש מוסדות 'בני דוד', עלי

במלחמת יום הכיפורים הייתי בן עשרים וחמש, לוחם בגדוד הצנחנים שחצה את תעלת סואץ עם סירות הגומי וכבש את ראש הגשר.
בהמשך הקרבות הגענו לקו מול המצרים מדרום לאיסמעיליה. בהיותנו שם הייתה הפסקת אש ובמהלכה נוהלו השיחות ב-101. היינו בקו הזה הרבה זמן והגענו לחנוכה.
היה מתח גדול. כל הזמן היו צניחות והיו נפגעים. כולם מילואימניקים, המלחמה מתמשכת כבר שלושה חודשים, מאז יום הכיפורים, וחיפשנו דרך להרים את המורל והרוח.
ואז הצעתי רעיון, שיצא אל הפועל: בינינו לבין המצרים הורידו סוללת עפר גדולה כדי שהמצרים לא יוכלו לצלוף בנו.
בליל חנוכה הכנו נר. לקחנו תרמיל פגז של טנק. מילאנו אותו בחול, סולר ויוטה. התגנבנו, קבוצה של אנשים, אל הסוללה הזאת. טיפסנו מאחור בלילה, הצבנו את התרמיל על הסוללה ובשלב מסוים הדלקנו נר ראשון, וגלשנו מיד מהסוללה.
המצרים כמובן נבהלו מאוד ופתחו מיד באש על הנר הזה. אבל זה לא עזר להם. הצבנו אותו עמוק בתוך החול וזה היה מתכת מפגז של טנק והוא דלק שם די הרבה זמן. נר ראשון.
למחרת הלכנו למקום אחר בסוללה כדי שהם לא יהיו מוכנים, והדלקנו שני נרות; אחר כך שלושה נרות וככה לילה־לילה. כל פעם הלכנו למקום אחר בסוללה והדלקנו נרות חנוכה בדיוק מול המצרים, עם נרות בעלי עוצמה שדלקו הרבה זמן.
חברים שלנו במוצבים אחרים שמעו על הרעיון והתחילו גם לעשות את זה בעוד מקומות, עד שבלילה האחרון של חנוכה, דלקו חנוכיות מול המצרים לאורך כל הקו באיסמעיליה. ואז עשינו תיאום שבשתים־עשרה בלילה בדיוק כל מוצב מרים שמונה זיקוקים באוויר ביחד! זה היה נר שמיני של חנוכה, לכל אורך הקו בין המצרים ובינינו, עפו באוויר שמונה זיקוקים בנוסף לחנוכיות שדלקו לאורך כל הקו. זה היה חנוכה מיוחד!!!

עוצמה משפחתית
// הרבנית אורה רבקה וינגורט, מנהלת בית הספר 'יעלת חן', ירושלים

בתחילה התלבטתי על איזו הדלקה לכתוב. אולי על זו בבית הורי בירושלים, עם החנוכיה של סבא רבא, שסבתא ע"ה הצליחה להביא מביתה באונגוואר אחרי השואה? או אולי על אחת מאלו בביתנו עם קבוצת אורחים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות, ושמא דווקא עם הקבוצה ההיא שהגיעה מחיפה באותו חנוכה לאחר השרפות?
אך אז חשבתי שמתחשק לי לכתוב דווקא על ההדלקה שבה לא היו אורחים בכלל. זו שבה הילדים רבו בלי סוף מי ידליק ראשון, ובה שרו את הניגונים שלא התחברתי אליהם ובקצב שממש לא התאים לי.
זה בעצם בכלל לא אירוע חד פעמי. יש לפחות אחת או שתיים כאלו בכל חנוכה (לפחות אצלנו). אבל ההדלקות האלו מכוננות, לא בגלל ריבוי האורות שבהן, אלא כי הן מחייבות אותי להצית את האש בתוכי פנימה. אלו ההזדמנויות בהן אני צריכה להחזיק את עצמי בכוח על מנת להישאר שמחה. אלו הפעמים בהן אני צריכה לקום ולנסות להידלק מחדש.
האירועים הללו מזמינים אותי להיות קצת פנימית יותר, ולהסתכל מעבר למציאות החיצונית. לראות בילדים הרבים הרבה חיות (למה באמת האורחים תמיד רואים אותם כך?). לשים לב שכל האירועים המעצבנים שסביבי הם חלק מסיפור מופלא שקוראים לו משפחה בגדילה.
כן, ההדלקות האלו עוזרות לי להפנים את הכוח המופלא של חנוכה. אחד: אור קטן, מבט חדש על מציאות, יכול להפוך יום יום שגרתי ואף ליל עלטה, למוארים. שניים: גם כשהנפש מרוסקת בשברי כלים מנופצים, צריך לחפש את הפך המונח בחותמו של כהן גדול, את מעט הטוב והשמחה שלא תלויים בשום דבר חיצוני. ושלוש: נר איש וביתו. העוצמה שבמשפחה. גם כשרבים, גם כשמזייפים, כולנו יחד אור איתן ונר להאיר.

הדלקה אחת, מיליוני נרות
// הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בכל שנה נערכת בכותל המערבי הדלקת נרות חנוכה מרכזית. ראשי ממשלה, שרים ואישי ציבור רבים אירחנו בכותל, אך דומני שהדלקת הנרות שנגעה ללבי יותר מכולן, לא הייתה קשורה לאורחים רמי המעלה שהשתתפו בה. היה זה ימים אחדים אחרי שזכינו לארח בכותל המערבי חגיגת בר מצווה מיוחדת במינה.
לפני מספר שנים יזמה "הקרן למורשת הכותל המערבי" מפעל מרגש מאין כמותו – חגיגת בר ובת מצווה לניצולי שואה שבגלל מוראות המלחמה לא זכו לחגוג את כניסתם לגיל מצוות. זהו אירוע שקשה לתארו במילים. סבים וסבתות, מלווים בנכדים ובנינים, מגיעים לכותל המערבי, מניחים תפילין, עולים לתורה, מתברכים ומברכים. זוהי חגיגה מלאת שמחה שאין בה עין אחת שנותרת יבשה. שמחה מהולה בעצב, ועצב מהול בשמחה.
את אחד מאירועי בר ובת המצווה הראשונים קיימנו ביום השני של חג החנוכה. את הדלקת הנרות עשינו מיד אחרי האירוע ואותה לא אשכח לעולם. אודה – אינני זוכר מי היו אורחיי באותה ההדלקה. כל שידעתי הוא שברגע זה, בו אני מדליק את נרות החנוכה בכותל המערבי, מלווים אותי ממרומים מיליוני מבטים של אלה שלא זכו.
הדלקתי את הנרות ברעדה. שנים רבות אני פוגש, מדי יום, את גדולתו של הכותל המערבי, ואת התפקיד החשוב כל כך אותו הוא ממלא בחייהם של מיליונים בכל רחבי העולם. אך באותו ערב חשתי את גדולתו של הרגע, ואת הזכות האדירה שזכינו לה אנו – להיות הדור שיגשים את חלום הדורות של אלו שנעקדו על קדושת השם בשואה ושל דורות רבים אחרים, הדור שידליק שוב את אור המכבים בכותל המערבי.
חשבתי על אבותינו ואמותינו שבכל הדורות, שנר התקווה הזעיר שהדליקו בחלונם היה חזק יותר ומאיר יותר מכל חשכת הגלות גם יחד. חשבתי על מדליקי החנוכיות בכל קצוות תבל, בגלוי ובסתר, בעתות שלווה ובזמני סכנה. חשבתי על מיליון חבריהם הילדים של בני ובנות המצווה הקשישים, שלא זכו לסביבון, ללביבה, לדמי חנוכה. חשתי כאילו כולם עומדים יחד איתי במעמד הדלקת נרות החנוכה בכותל המערבי. עומדים ומודים איתי למי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם – ובזמן הזה.
הבעל־שם־טוב לימדנו "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". בערב ההוא, מול נרות החנוכה בכותל המערבי, ראיתי במו עיני את נצחון האור.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אורי צוקר

חי מת חי

לחיות, לנשום את תמצית החיים, להיות מוכן למות. * "שומע אבי? יש כאן יופי של סברא

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן