"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר".

הזיכרון הראשון שעלה בי כששמעתי על הבשורה המרה, היה תמונה של אורבך, לבוש בקיטל לבן, עיניים עצומות, וקולו שתמיד היה מדויק לחלוטין מבלי שום זיופים – שובר את דממת בית הכנסת, ומתחיל את נוסח סדר התקיעות. "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר".

את ראש השנה האחרון אני ואורבך סגרנו יחד בבהל"צ. ברגע האחרון הודיעו לנו שאנחנו לא נוכל לצאת, כי הכריזו על עוצר יציאות בצה"ל בגלל התעצמות המלחמה בתקופה ההיא. חיילים מהבסיס השתבצו לתפקידים השונים בתפילות החג, ואורבך כמובן - היה בעל התקיעות.

וכך, בראש השנה האחרון של ישי, ביום בו ספרי חיים ומתים היו פתוחים, זכיתי לצאת ידי מצוות היום בידי אדם, חבר, אח לנשק, 'שפרקו נאה, וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות'.

ומשסיימנו להגיד שבע פעמים את מזמור מ"ז "למנצח" כמנהג ישראל, החל ישי אט אט להקריא את הפסוקים שנתקנו לאומרם לפני תחילת התקיעות עצמן.

"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". בהלוויה הזכירו זאת כמה דוברים שונים, ואכן אחת התכונות הראשונות והבוהקות שראיתי בישי הייתה מידת האמת והצדק שבו.

לאורך תקופת ההכשרה ישנן הרבה משימות שמוטלות על המחלקה: להקים את האוהלים לשינה, להעמיד שומר על ציוד במשך תקופה, להעמיס ציוד על משאית לצורך שינה בשטח וכו'. בגלל שהמשימה מוטלת על כולם יחד ולא על אדם ספציפי כזה או אחר, לכל אחד יש את הבחירה האם באמת לעבוד לעזור ולהתאמץ, או לחלופין לעמוד בצד ולחכות שהמשימה תסתיים על ידי האחרים. מהר מאוד כולם מבינים איזה אנשים שייכים לאיזו קבוצה בעניין הזה. כולם ידעו שישי היה באופן חד משמעי בקיצון הימני ביותר: הוא היה מזיע עד שהתובלתית היה מועמסת, הוא היה מחליף את הש"פ בזמני הארוחות – זמן שאף אחד לא רוצה לשמור בו, הוא היה מתנדב ללכת לזרוק את הזבל לפני השינה, ותמיד היית יכול להיות רגוע אם ישי היה זה ששומר בלילה אחריך – כי ידעת שהוא אף פעם לא מאחר לשמירה. ישי אף פעם לא נח כשמישהו אחר עובד.

גם האמת הייתה מסימני ההיכר של ישי. בהכשרה, אחד הדברים שהחיילים הכי אוהבים לעשות זה להתלונן ולהתעצבן על המפקדים. זכורות לי כמה פעמים של שיחות כאלו בהן אנשים מעלים תלונות וזעם בנוגע להתנהגות המפקדים כלפינו, ודווקא ישי נעמד ומסביר למה דווקא המפקדים צודקים בהתנהגותם ודווקא אנחנו אלו שלא בסדר. בזמן אמת כמובן שהתעצבנתי על הדברים, כי אחרי שמפקד מריץ אותך בחום הלוך וחזור שוב ושוב – אתה בעיקר רוצה לכעוס ולהתעצבן, אבל למפרע אני יודע כמה הרבה צריך להעריך.

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". לא זכיתי להיות עם אורבך בישיבה, אבל אהבתו כלפי מעלה ויראת הא־לוהים שבו – ניכרו היטב גם בצבא. בשבתות הוא היה שוהה בבית הכנסת ולומד, לתפילות הוא היה מגיע תמיד גם אם זה היה קשה כי היה מסע שנגמר לפנות בוקר, ותמיד כשהיו דיונים פנימיים במחלקה בין חבר'ה שרצו לקחת החלטות לכיוון הדתי יותר לבין חבר'ה שרצו לקחת החלטות לכיוון השני – עמדתו של אורבך הייתה ידועה מראש.

"טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, כִּי בְמִצְוֺתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי". אחרי הודעת האבל, התחילו לעלות הרבה סרטונים של ישי, ואני מסתכל מסרטון לסרטון ואומר לעצמי: וואו, הבנאדם הזה היה פשוט מוכשר בצורה בלתי רגילה. זה כמובן היה במוזיקה שהייתה מזוהה איתו במחלקה כל כך, ואני משער שגם באופן כללי. אבל ממש לא רק. הייתה לו עברית מדויקת, יכולת חשיבה חדה, ידע כללי רחב בהרבה תחומים, ופתיחות תרבותית מעוררת התפעלות (הזיכרון הראשון שלי מישי היה מהיום השני בהכשרה בו המפקד ביקש מכל אחד לספר עובדה מעניינת על עצמו, ואז ישי בהחלט הפתיע את כולם כשסיפר שאת ראשית ילדותו הוא בילה ב…סין); בהחלט "טוב טעם ודעת". יש אנשים שדווקא הפתיחות גורמת להם לניתוק, אבל אצל ישי זה לחלוטין לא היה כך - "כי במצוותיך האמנתי", ישי היה מחובר לשורשים שלו, לארץ שלו. בהלוויה התחדש לי שהוא תכנן לעבוד בחינוך, כי הוא הרגיש שזו הדרך בה הוא יוכל לעזור לעם שלו הכי הרבה. לא מובן מאליו.

ואני רוצה להוסיף עוד נקודה, שלא מצאתי לה זכר בפסוקים הנאמרים לפני התקיעות, אך חשוב לי להוסיף אותה. היו כמה וכמה רגעים בהכשרה שהיה דאון: התבטלה יציאה שמאוד חיכינו לה, היה ריב עם המ"מ, עם הסגל וכו'. ובזמן שכולם מדוכדכים, ישי יוצא לו עם החצוצרה ומריע בה כמה תרועות, ומתחיל לנגן שיר קצבי, וכעבור כמה רגעים הוא נמצא בלב מעגל סוער וצוהל.

ועכשיו, לתדהמתנו, לדאבוננו, לאבלנו: "עָלָה אֱ־לֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר", או עלה ישי בגבורה ולא ישמע עוד קול השופר. מה נעשה? איך נקום? כיצד נמשיך? הכאב הוא גדול מאוד, וכאב המשפחה והרעיה ודאי גדול עוד עשרת עשרות מונים מכאבנו. וכרחל שביכתה "עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ", גם אנו ממאנים לְהִנָּחֵם. מעט כוח אולי נשאב מנחמתו של ה' לרחל: "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". זה לא היה לשווא. יש שכר לִפְעֻלָּתֵךְ, לִפְעֻלָּתְךָ: בנדימת קול תקיעת השופר של ישי הוא קירב את היום בו 'יתקע בשׁוֹפָר הגדול לחירותנו, כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב'.

חבר היה לנו בינינו, שלמרות גילו הרגשנו שהיה הוא "זָקֵן וְרָגִיל, וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל, וְקוֹלוֹ נָעִים, וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת", מעורב בדעת איתנו. חבר היה לנו בינינו, וְאֵינֶנּוּ. כִּי לָקַח אֹתוֹ האֱ־לֹהִים. יהי זכרו ברוך.

נזכור.