הרב עובדיה זצ"ל פסק בלי קץ, אבל זו לא הייתה פסיקה מתוך קלות ראש, להפך: יראת החטא שהייתה בו אין לה דוגמה בעולם. היא גרמה לו ללמוד בכל פעם את כל הסוגיה מחדש, כדי להיות בטוח שזו אכן הפסיקה. בכל דבר צריך לעיין. הוא ידע את כל ההלכות בתורה אבל מעולם לא ויתר לעצמו.
באחת הפעמים שהייתי בביתו פנה אלי בנו, הרב משה, וביקשני שאשכנע את אביו לפסוק הלכה בעניין רצועת גומי המשמשת כחגורה לבגדים ועליה תולים מפתח. היו מרבני צרפת שאסרו לטלטל בצורה כזאת בשבת, והיו שהתירו. החליטו לשלוח את השאלה להכרעת מרן.
החזקתי את הרצועה והראיתי למרן. הוא אמר "נו, ומה אתה פוסק?". אמרתי שלעניות דעתי יש מקום להתיר. הוא לא אמר כלום אלא הסתובב בכיסאו עם הגלגלים ושלף מהארון הסמוך את השולחן ערוך והקריא סעיף מפורש בו כתוב שמפתח שתולים על החגורה אסור לצאת בו בשבת.
"נו, ומה אתה אומר על זה?" שאל מרן. השבתי שיש מקום לחלק, כי כאן מדובר בחגורה מיוחדת שכל ייעודה הוא לשם כך, בשונה ממפתח שנתלה על חגורה רגילה. מרן עצר רגע ואז התחיל לומר בניגון: "מרן ה'בית יוסף' אומר שאסור לצאת עם זה, אבל שלמה עמאר אומר שיש חילוק...". הוא חזר בניגון על המשפט הזה שלוש פעמים ואני לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב בושה.
כעבור כמה ימים נאמר לי שמרן התיר את החגורה המסוימת הזו. בנו אמר לי: "דע לך ששלושה ימים מרן לא ישן בלילה. הוא חקר את הסוגיה הזו לאורכה ולרוחבה, הקיף את כל הפוסקים הקיימים בנושא זה עד שהגיע להכרעה".