האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
כשכתבתי את הספר "ילקוט יוסף" בצעירותי, לא אביתי לסמוך על עבודתי, למרות שהייתה מאומצת ויסודית, וביקשתי ממו"ר אבי זצ"ל שיעבור עמי על כל שכתבתי. אבי נעתר לבקשתי והקציב לי חצי שעה לילית.
מדי לילה הייתי תופס מונית וממהר לביתו של אבא כדי להתייצב על משמרתי בדיוק בשעה עשר, לחצי שעה של לימוד שהסתיימה בדיוק בעשר וחצי, על הדקה.
אבא דייקן היה, ולא היה שייך שאאחר ללימוד או שאתעכב ולו מחצית דקה. על כן את כל ההכנות עשיתי קודם ובדיוק בעשר פתחנו בלימוד כתבי היד כשאבא מעיר ומתקן. בעשר וחצי בדיוק הוא מביט בשעון, אומר "מספיק להיום" וסוגר את המחברת. הצטערתי.
מובן שרציתי להאריך את זמן הלימוד שהיה עצום באיכותו וזעיר בכמותו. אבל אבא אמר: "יש לי את הלימודים שלי, יש פסקים שצריך לכתוב, יש תשובות בהלכה שעלי לסיים, חצי שעה זה הזמן שיש לנו". סדרי הלימוד שלו מדודים וסדורים לפי דקות ושברי דקות.
אמי מורתי, הרבנית מרגלית ע"ה, ראתה את צערי וריחמה עלי. מה עשתה? באחד הלילות, בדיוק בעשר וחצי, הגישה לי כוס תה רותח. אבא הסתכל בשעונו ואומר לי "זהו להיום", אבל אמא אמרה "רגע, הוא עוד לא שתה את התה שלו. זה רותח. איך ישתה עכשיו". אבא הביט עלי ופתח שוב את המחברת. למדנו עוד חמש דקות.
למחרת, מיד עם בואי, אמר לאמא: "אם תרצי לעשות ליצחק כוס תה, תעשי עכשיו. שלא נצטרך להתעכב...".
אספר לכם איך הכרתי את הרב עובדיה זצ"ל. הכרתי את "יביע אומר" (ספרו הראשון) לפני שהכרתי את הרב. כשהייתי בן חמש עשרה, הלכתי ללמוד בישיבה תיכונית. יום אחד כמה תלמידים הביאו איתם את הספר, ואנחנו היינו צעירים ועוד לא ידענו איך לגשת לספר שכזה ולהבין מה כתוב בו. נתנו את המספר לאחד הרבנים, והוא התפעל מאוד מהספר. אמרו לו שזה רב בן שלושים וחמש, והוא אמר "לא יכול להיות". הוא התחיל לדבר בשבח הספר, ואני ביקשתי לראות מי המחבר.
לקחו אותי לבית הכנסת "צדקה" בשכונת הבוכרים, לשיעור הלכה של הרב עובדיה. נכנסתי לשם וישבו בשיעור רק זקנים. אחרי כמה דקות אחד מהם דפק על הסטנדר וצעק: "מעשה, מעשה!", כנראה נמאס להם לשמוע הלכות, הם רצו סיפורים... הרב עובדיה לא נפגע והתחיל לספר להם מעשה.
את השיעור הזה הוא היה מוסר כשבלילה הוא היה כותב את יצירת המופת "יביע אומר". הוא כתב ספרים, אבל על השיעור הזה, לזקנים של שכונת הבוכרים, הוא לא ויתר. זו גדלות, זו מסירות, זה הרב עובדיה. כולו אהוב ונחמד ומשמח את הבריות. הזקנים דופקים על השולחן, והוא מספר מעשה.
הרב עובדיה זצ"ל פסק בלי קץ, אבל זו לא הייתה פסיקה מתוך קלות ראש, להפך: יראת החטא שהייתה בו אין לה דוגמה בעולם. היא גרמה לו ללמוד בכל פעם את כל הסוגיה מחדש, כדי להיות בטוח שזו אכן הפסיקה. בכל דבר צריך לעיין. הוא ידע את כל ההלכות בתורה אבל מעולם לא ויתר לעצמו.
באחת הפעמים שהייתי בביתו פנה אלי בנו, הרב משה, וביקשני שאשכנע את אביו לפסוק הלכה בעניין רצועת גומי המשמשת כחגורה לבגדים ועליה תולים מפתח. היו מרבני צרפת שאסרו לטלטל בצורה כזאת בשבת, והיו שהתירו. החליטו לשלוח את השאלה להכרעת מרן.
החזקתי את הרצועה והראיתי למרן. הוא אמר "נו, ומה אתה פוסק?". אמרתי שלעניות דעתי יש מקום להתיר. הוא לא אמר כלום אלא הסתובב בכיסאו עם הגלגלים ושלף מהארון הסמוך את השולחן ערוך והקריא סעיף מפורש בו כתוב שמפתח שתולים על החגורה אסור לצאת בו בשבת.
"נו, ומה אתה אומר על זה?" שאל מרן. השבתי שיש מקום לחלק, כי כאן מדובר בחגורה מיוחדת שכל ייעודה הוא לשם כך, בשונה ממפתח שנתלה על חגורה רגילה. מרן עצר רגע ואז התחיל לומר בניגון: "מרן ה'בית יוסף' אומר שאסור לצאת עם זה, אבל שלמה עמאר אומר שיש חילוק...". הוא חזר בניגון על המשפט הזה שלוש פעמים ואני לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב בושה.
כעבור כמה ימים נאמר לי שמרן התיר את החגורה המסוימת הזו. בנו אמר לי: "דע לך ששלושה ימים מרן לא ישן בלילה. הוא חקר את הסוגיה הזו לאורכה ולרוחבה, הקיף את כל הפוסקים הקיימים בנושא זה עד שהגיע להכרעה".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
לשמחתנו הרבה, בעיצומן של ההכנות לחג הפסח ותוך כדי העברת שיעורים רבים בערים וביישובים, נענה הרב
כמה רחבה עבודת השם שלך? מה היא כוללת ואת מה היא מחבקת? נעשה ניסוי זריז: האם
כמה שזה נשמע הזוי, אבל גם בסביבה הקרובה שלו הוא היה דחוי. * יש קבצנים כאלה
ההכנות לפסח השנה היו הכי עצובות שהכרתי. כולנו ניקינו בשקט בלי האווירה המקפיצה ובלי המוסיקה שבדרך