שלום חברים יקרים. בטח גם אתם מרגישים עדיין על הר סיני, כי אחרי שעולים – אף אחד לא רוצה לרדת כל כך מהר… כולנו מחפשים מה לקחת מחג השבועות ובאיזה כלים נחזיק את האורות הגדולים שלו. ואני רוצה לספר לכם על דיבור של התחזקות מפי האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, שנפטר בחג השבועות תש"ח ונקבר במרכז ירושלים, ליד שוק מחנה יהודה.
מספרים שאחרי השואה הגיע בנו הקטן של האמרי אמת – שלימים היה האדמו"ר ה'פני מנחם' – וסיפר לאביו שאחד מפליטי המלחמה מבקש לשמוע דברי חיזוק, כדי להחיות את נפשו השבורה על אובדן יוצאי חלציו שעלו כולם על המוקד.
הרבי האמרי אמת ענה לבנו הקטן שיספר לאותו יהודי על מלחמת צקלג. זה היה אחד האירועים הכי קשים לדוד המלך: העמלקים פשטו על המחנה בו היו הנשים והילדים של החבורה שלו, כשהגברים לא היו שם, ולקחו את כולם בשבי בשביל למכור אותם לעבדים, שזה סבל וצער נורא לאין ערוך מאשר אילו חלילה היו הורגים אותם. בתוך כל השבר הזה הפסוק אומר שכל הלוחמים, כולל דוד עצמו, בכו כל כך עד שלא היה להם כבר כוח לבכות.
בשיא הכאב והשבר הזה, הדברים הגיעו לידי כך שהלוחמים של דוד – האנשים שהכי קרובים אליו והכי אוהבים אותו – בעקבות האובדן הנורא הזה רוצים לסקול אותו. וכך, בשיא הדרמה, מופיעות ארבע מילים: "ויתחזק דוד בהשם אלוקיו". בהמשך, הסיפור מסתיים בהפי-הנד, כשכל השבויים והחטופים חוזרים הביתה והכל מסתדר לטובה.
חיזוק ללא גבול
הפני מנחם המשיך וסיפר: עזות הייתה בי, ושאלתי את אבא מה העניין זה לזה? הרי כשכתוב אצל דוד המלך "ויתחזק דוד בהשם אלוקיו" הוא אכן רודף אחרי העמלקים והורג בהם ומצליח לשחרר את הנשים והילדים, אבל בעניין הזה של אותו ניצול שואה – איך אפשר להתחזק מכך, והרי המשפחה שלו שנספתה כולה בשואה כבר לא תחזור אליו? מה יעודד אותו בכך שאמסור לו שעל דוד המלך נאמר "ויתחזק דוד בהשם אלוקיו"?
דרך אגב, ה"פני מנחם" הדגיש שהשאלה באה בדרך של "עזות הייתה בי", כי כשהרבי אומר משהו צריך לתת אמון במילים המדויקות והמדודות, אבל הוא – כבנו אהובו – הרשה לעצמו לשאול.
בכל אופן, אביו האמרי אמת השיב לו: בכל זאת, מסור לאותו יהודי את המילים שאמרתי לך. ואכן, כך הוא אמר לו, והוא סיפר שלימים אותו יהודי העיד על עצמו כי דברי הרבי חיזקו אותו ללא גבול.
אפשר להוסיף ולומר מדעתנו שהלא הרבי מגור חווה את הדברים הללו בעצמו – את האובדן של רבבות חסידים שהכיר אישית שנהרגו בשואה, כמו גם חלק מילדיו ונכדיו שנהרגו גם כן, הי"ד. ייתכן שהוא בעצמו התחזק באותן מילים. ייתכן שהוא אמר לעצמו שגם אם כל המציאות החיצונית נשברה – הילדים, הרכוש, המעמד החברתי או כל מיני דברים שהם באמת מאוד מאוד קשים – יש לנו להתחזק בהשם עצמו. אין הכוונה להתחזק בהשם ואז לרוץ לבנות את הדברים מחדש או לנסות לתקן; זה בוודאי נכון, אבל כאן הנקודה היא אחרת: ההתחזקות בהשם היא עצמה הנחמה, היא עצמה התקווה.
טל תחייה
נזכרתי באותו הקשר ברבי ירוחם ממיר. מספרים שאחרי שה'חפץ חיים' נפטר, היה שבר גדול מאוד בכל סביבתו והוא עלה להספיד אותו ואמר לקהל: דעו לכם, החפץ חיים נפטר אבל הקדוש ברוך הוא עדיין איתנו, הוא נשאר איתנו גם עכשיו… הכוונה היא, שלפעמים השבר הוא באמת כל כך גדול הוא, ואז זה הזמן להזכיר את המילים המיוחדות והעוצמתיות הללו – "ויתחזק דוד בהשם אלוקיו". כלומר, עצם ההתקשרות לקדוש ברוך הוא היא סוג של נחמה, וממנה אפשר להתחיל להתחדש.
הרב שלמה וולבה, בספרו 'עלי שוּר', כותב על רבי ירוחם: "מחבר ספר זה, בהיותו צעיר לימים, רוח סערה הביאתו לתוך מחיצת האדם הגדול בענקים, אדמו"ר מאיר עינינו, מחיה מתים במאמריו – מרן רבי ירוחם הלוי. קטן היה וקטן נשאר, אבל לאיש אחר נהפך גם הוא, ומבשרו חזה מהו טל התחייה של תורת האדם".
אפשר לומר לא רק למי שצריך נחמה או למישהו שחווה אובדן נורא, אלא לכל מי שרוצה התחזקות והתחדשות ולהרגיש את "טל התחייה של תורת האדם", שכמו שעל דוד נאמר "ויתחזק דוד בה' אלוקיו", כך גם עלינו לדעת שעצם הנוכחות של ריבונו של עולם בחיינו היא מקור התקווה, השמחה וההתחלות החדשות שאחרי הנחמה.
