שלום חברים, נכנסנו לחודש טבת, עליו נאמר במגילת אסתר: "ותילקח אסתר אל המלך… בחודש העשירי הוא חודש טבת", וזהו בזמן זמן של אסתר־הסתר, קרירות וחשכה. בהקשר לכך, כדאי להזכיר את דבריו של ה'שפת אמת' מגור ש"ראש חודש טבת שהוא בחנוכה, בוודאי מקבל הראש חודש הארות הנרות על כל ימי החודש, כי בראש תלוי כל החודש". כלומר, בחנוכה ניתן לנו הכוח להאיר את כל ימי טבת הקרירים והאפלים.
מוסיף השפת אמת ואומר: "ויתכן לרמוז מה שמדליקין ל"ו נרות, שהנרות מאירין ל"ו יום מתחילת חנוכה עד סוף טבת". כלומר, שלושים ושישה הנרות שמדליקים בחנוכה הם כנגד שלושים ושישה הימים שישנם מהיום הראשון של חנוכה עד סוף חודש טבת. אגב, אני מאוד אוהב את הביטוי הזה "וייתכן לרמוז" – הוא לא קובע בוודאות שזו הכוונה, אלא בדרך ענווה מציע את זה כאפשרות. "ושמעתי מפי מורי זקני ז"ל [החידושי הרי"ם], כי 'טבת – מלשון הטבת הנרות', עד כאן דבריו. ויתכן לפרש כמו שכתבו בספרים כי ימי טבת הם ימי הסתר, ולכן הקדים הרפואה, שעל ידי הנרות, מאירין גם ימי חושך אלו, ואור כי טוב".
שמתם לב, חברים? עוד פעם "ויתכן לפרש…". אני מציע שכדאי לנו לאמץ את הסגנון הזה בכתיבה ובדיבור: "וייתכן לומר / לפרש…". הרי הרבה פעמים אנחנו מאוד שיפוטיים, וממהרים להסיק מסקנות כלפי התנהגותם והתייחסותם של אחרים אלינו. לכן כדאי תמיד, בכל עניין, להשתמש בביטוי "ייתכן לפרש".
בכל אופן, אפשר לעצור ולהתבונן גם עכשיו, בעיצומו של חודש טבת, בנקודה הזו שהארת החנוכה נועדה גם לזמני ההסתר והחשכה. ואמנם את השיא של הלילות הארוכים והימים הקצרים כבר עברנו, אבל בהיבט אחר – טבת הוא באמת החודש הכי אפל. עד סוף חודש כסלו עוד היינו באמצע להתרגל לעובדה שהחורף התחיל…; בחודש שבט, אנחנו כבר באווירה של ט"ו בשבט…; ואילו חודש טבת הוא שיא החוויה הפנימית של ההסתר, ולכן כמה טוב שהשפת אמת מלמד אותנו את ההיזכרות הזאת בחנוכה שיכולה להאיר לכל החודש.
עצור בטרם תפרסם
כיוון שדיברנו על נרות החנוכה, זה הזמן להזכיר מושג שנקרא 'תסמונת גלי האור'. הכוונה שבן אדם שומע איזה דיבור רוחני שמתיישב לו טוב על הלב, וזה כל כך מדליק אותו עד שהוא רוצה לרוץ לספר אותו לכולם – כשבעצם הוא בינתיים שוכח כמה תפילות היו לו לפני שהוא קיבל את החוויה הזאת, כמה געגוע, כמה סדנאות, התבודדויות והכנות עברו עד שהוא שמע את אותו דיבור שהדליק אותו ופעל עליו את פעולתו… כשבן אדם לא מודע לכל מה שהביא את השפעת הדיבור עליו, הוא רץ לשתף אותו מיד עם כל השכונה בהתלהבות רבה, והוא לא מבין למה הרבה פעמים הציבור מגיב באדישות, ציניות או זלזול…
מה עורר אותי לדבר על זה? ביום שישי, עשרה בטבת, ימלאו מאה ושמונים שנה לפטירתו של רבי נתן, שבזכותו יש בידינו כל הכתבים של רבי נחמן עליהם הוא מסר את נפשו. ומספרים שבתחילת התקרבותו לרבי נחמן, היה לרבי נתן מאוד קשה עם כל מה שהוא ספג מצד בני ביתו על התקרבותו לרבי נחמן, ופעם אחת כשהיה איתו בברסלב הם יצאו יחד לטייל ורבי נתן השיח את ליבו בפניו. בתגובה, רבי נחמן הניח את ידו על כתפיו של רבי נתן ואמר לו: "טוב מאוד כשמדברים עם השם יתברך ומסיחים את כל הלב, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי".
בעקבות הסיטואציה המיוחדת והרגישה, הדברים של רבי נחמן כל כך נכנסו בלבו של רבי נתן והוא צעק: "אני רוצה לרוץ ולפרסם את זה בכל העולם!" העצה הזאת, שכיום כבר מוכרת לרבים מאיתנו, והיא אולי אפילו כבר נדושה וזוהרה הועם, הנה רבי נתן ששמע אותה לראשונה התלהב ממנה עד אין קץ. אבל רבי נחמן אמר לו, במילים שלנו: עצור, אתה לא תשפיע כך שום דבר… כלומר, דווקא אתה, רבי נתן, בעל הכיסופים וההשתוקקות והלב המחפש, כשאתה שומע ממני עכשיו את הדיבור הזה הוא פועל עליך לטובה, אבל לרוץ עכשיו ולשווק את העצה הזו לאנשים שאין להם החיסרון והגעגוע – זה לא יעבוד. לכן צריך להיזהר מתסמונת מגלי האור.
לדעת למאן
כידוע, בספר יצירה מפורט החוש המתאים לכל חודש, וביחס לחודש טבת נאמר שזהו חוש הרוגז. למה הכוונה?
הרבה פעמים אנחנו מדברים על הכלה וקבלה, על ראיית הטוב, סבלנות וסובלנות. לדברים האלה יש אמנם ערך עצום, אבל יש זמנים שבהם אדם צריך גם להשתמש בחוש הכעס המתוקן, או במילה מדויקת – הרוגז, כשהכוונה לומר ביחס למשהו "לא!" בבהירות מוחלטת. כך למשל כתוב בתהלים: "רִגְזוּ ואל תחטאו", ואומרת על כך הגמרא שהכוונה היא שברגע המתאים על האדם להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, להעמיד גבול בפניו, ובכך "אל תחטאו". כך גם, למשל, בשבת הזו אנחנו נפרדים מדמותו של יוסף הצדיק, וכזכור בניסיון עם אשת פוטיפר כתוב עליו "וימאן" עם טעם "שלשלת", שזה כמו לומר שלוש פעמים: לא! לא! לא! בבהירות ותקיפות כזאת.
אגב, ראיתי דברים שכתב הרב בידרמן ב'באר הפרשה' – וכאן אנחנו שוב חוזרים לחודש כסלו – שיש סגולה מפורסמת לעת רצון מיוחד, בחודש התשיעי שהוא חודש כסלו, ביום התשיעי ובשעה התשיעית. אינני יודע את המקור לדברים, ובכל אופן זהו עת רצון לתפילה מיוחדת. אמר על כך הרב בידרמן רעיון נחמד שדיבר אל ליבי: כידוע, באידיש המספר 9 הוא "ניין", שהמשמעות הנוספת של המילה הזו הוא "לא!". אם כן, החודש התשיעי, היום התשיעי והשעה התשיעית – זה בעצם להגיד: לא, לא, לא!
זאת אומרת, כשאנחנו מזהים בנפש ניסיון להפיל אותנו במשהו שלא מתאים לנו, אנחנו מגייסים את חוש הרוגז המתוקן, שצריך להשתמש בו לעיתים שכאלה, ואומרים: לא! לא! לא! והרגע הזה של ההתגברות הוא עת רצון, בו אדם יכול לפעול דברים טובים בעולם.
