חברים יקרים, איזו מורשת נפלאה השאיר לנו אברהם אבינו במצוות הכנסת אורחים. אתם יודעים, היו כמה וכמה צדיקים שעסקו בעבודת הכנסת אורחים יום־יום, ממש מסרו את נפשם עליה, וגם אנחנו יכולים לדבוק בדרכם. כך מסופר, למשל, על רבי מרדכל'י מנדבורנא שהיה מחלק חלות ליהודי העיירה, והיה אומר שבכך הוא פותח את כל העולמות, ובאמת אמרו עליו שזכה להשגת אלוקות על ידי חלוקת אוכל ליהודים. איזו מדרגה נהדרת!
את רבי ישעיהו מקרסטיר ראו שעסק לפני התקיעות בראש השנה בהכנות לחלוקת מיני מזונות ליהודים, והוא התבטא ואמר כך: מה פשר הבקשה בתפילה "לשובע ולא לרזון"? ישנם צדיקים שעוסקים לפני התקיעות ברזין דרזין, אבל אני אומר – "לשובע", לספק אוכל ליהודים ולהשביע את רעבונם, זה יותר גבוה מכל הרזין דרזין – "ולא לרזון" (המילה "רזון" בעגה של יוצאי הונגריה יכולה להישמע כמו "רזין", שמשמעותו סוד).
טסלה של מצווה
אם כן, השבוע אנו נקראים ומוזמנים להכניס אורחים מאחינו בני ישראל, ובנקודה הזאת אני רוצה להזכיר שמצוות הכנסת אורחים היא לא רק להכניס אותם הביתה, אלא גם לקחת אותם בטרמפ… רכב בעל ארבע או חמש דלתות גם הוא סוג של אוהל בעל ארבעה פתחים, והוא בהחלט כלי נהדר לשימוש בו למצוות הכנסת אורחים.
כמובן, יש אנשים שחוששים להכניס כל אחד לרכב, מסיבות בטיחותיות או ביטחוניות, ולא על כך אני מדבר. כוונתי בעיקר לאלו שאין להם כל חשש, והסיבה העיקרית שבגינה הם לא עוצרים לאחרים שממתינים לטרמפ גואל, היא כי הרבה פעמים – אפילו כשיש בהם רצון טוב לעזור ולסייע – צריך לעצור בצד ולהתחיל לסדר את המושב האחורי או לפנות את החפצים שבמושב הקדמי, וזו טרחה שלא תמיד יש להם את הפניוּת הנפשית עבורה.
לכן אני מדגיש ואומר שכדאי לזכור שאפשר בקלות לדבוק במידתו של אברהם אבינו, ולהתכונן מראש לקיים את הזכות הגדולה הזו עוד לפני שיוצאים מהבית. פשוט להקדיש דקה-שתיים לסדר את האוטו כראוי, כך שיהיה פנוי לקיום המצווה. גם מי שקורא את הדברים בשבת ומרגיש שהוא רוצה לפעול בכיוון הזה, אני חושב שהכוונה הטובה הזו היא בגדר מה שמותר להכין משבת לחול…
נכון, לפעמים ודאי יש סיבות אחרות, טובות ומוצדקות, לכך שאנשים לא עוצרים בטרמפיאדה, אבל אם הסיבה היא רק כי 'אין לי סבלנות' או 'אין לי זמן ולא בא לי עכשיו להתחיל לסדר את האוטו', יש לנו הזדמנות נפלאה להתעורר מחדש לעניין הזה, ולהכין בטרחה קלה מראש את האוהל של אברהם אבינו – הסובארו שלנו, המיצובישי או הטסלה…
כדאי גם להזכיר בהקשר הזה את מאמר הזוהר הקדוש שמובא ב'חוק לישראל' ביום שני של פרשת וירא. הזוהר אומר שבזמן של דין בעולם, כשיש מישהו שהוא אוהבו של הקב"ה – הקב"ה משגר לו דורון, מתנה. מהי המתנה השמיימית? מישהו הזקוק לעזרה, על מנת שיסייע לו… חברים, כדאי מאוד לקרוא את הדברים המפעימים במקורם: כדי שנהיה מוגנים בזמנים של דין, הקב"ה שולח לנו הזדמנות – מישהו לרחם עליו. פלא פלאים.
פנים שוחקות ומחַיות
לאור הדברים הללו, אני רוצה להזכיר את בעל ההילולא המתקרבת, ר' שלמה קרליבך ע"ה. אתם יודעים, לפעמים הכנסת אורחים זה להכניס אותם הביתה ולהאכיל אותם, לפעמים זה להכניס אותם לרכב ולהסיע אותם, ולפעמים עצם העובדה שאני פנוי להקשיב למישהו שזקוק לכך זו בחינת הכנסת אורחים. בהקשר זה, רבי נחמן התבטא פעם ואמר: "שעל ידי פנים שוחקות יכולים להחיות אדם אחר". הרב יצחק גינזבורג אומר שהמילה שוחקות שווה בגימטרייה "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, כשאנחנו מראים פנים שוחקות לזולת, אנחנו מקיימים מצוות "ואהבת" וזה כמו להחיות אדם רעב וצמא על ידי שאירחנו אותו על שולחננו.
בהקשר זה, אני רוצה לספר על שני מפגשים שהיו לי ר' עם שלמה, שהצטיין כל כך בתכונת הפנים השוחקות הזו. המפגש הראשון היה כנער בבני ברק, ראיתי אותו ברחוב וניגשתי אליו כמו שלפעמים נערים ניגשים אל ידוען. אמרתי לו: "שלום ר' שלמה", ואני זוכר שהייתי בהלם מהעובדה שהוא עצר הכל והתייחס אליי כל כך בחביבות, בסבלנות ובמאור פנים. "היכן אתה גר?" התעניין, ואז אמר: "במוצאי שבת יש הופעה במושב מבוא מודיעים, ואני מאוד אשמח שתבוא". הייתי ממש נבוך מהיחס האישי הזה, ואחר כך ראיתי שזה לא היה דווקא כלפיי אלא כך הוא נהג עם כל אחד ואחד.
כמו כן, הפעם האחרונה שראיתי אותו בחייו הייתה בהופעה בירושלים. למרות שהוא הגיע די באיחור, הוא עבר לפני כל אחד ואחד מהנוכחים בקהל, האיר לו פנים, אמר לו שלום ושאל לשלומו. אני חושב שזה מסוג הדברים שכל אחד מאיתנו יכול לקבל עצמו להתחזק בהם: להכיל אנשים שונים, לפתוח את הבית בפני אחרים ולספק להם מזון ומשקה, ולהראות פנים שוחקות לכולם.
תקנת מאה ואחת ברכות
דבר נוסף שרציתי לשתף איתכם הוא בעניין הברכות שאנחנו מברכים בכל יום. כידוע, דוד המלך תיקן לישראל לומר מאה ברכות ביום. אבל אתם יודעים, הרבה פעמים אנחנו יוצאים ידי חובה במלמול חרישי של הברכה – ומן הסתם גם זה דבר גדול – אבל בוודאי אפשר לשדרג את הברכה ולהביא אותה לקומה אחרת.
ראיתי בשם האדמו"ר מקהילת 'תורת חכם' המביא את פירוש הבעל שם טוב לדברי חז"ל ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד". הכוונה העמוקה היא שהיתרון בעבודתו של האדם השני הוא בכך שהוא שונה מאה פעמים את פרקו אבל בכל פעם זוכר את ה"אחד" – את השם יתברך. נקודת המוצא שממנה הוא בא אל הלימוד, היא זכירת ה' אחד.
אני חושב שכך גם אפשר לומר לגבי מאה ברכות. כל ברכה נועדה להזכיר לנו את הנוכחות של הקב"ה, ואם כך כל ברכה היא הזדמנות להיזכר ב"אחד" – מאה ואחד – ולקבל עלינו את מלכותו יתברך. כשזוכרים את זה, הברכה הופכת לעניין משמעותי שאנחנו עוצרים כדי לשהות בו. בכך אנחנו מפתחים את היכולת לצאת מההרגל האוטומטי של עולם הפירוד, ולהיכנס לעולם של אחדות דרך מילות הברכה היקרות. לחיים לחיים!
