לאן נעלם הטוסט שלי?

לאן נעלם הטוסט שלי?

שלום חברים! אתם יודעים, אחת המשימות הגדולות שלנו בחיים היא המשימה לפגוש את החיים כפי שהם. האמת היא, שמצד אחד אין דבר יותר מאתגר מהמשימה הזאת, אבל מצד שני גם אין משהו יותר מתגמל ממנה. אם תשאלו מה הכוונה 'לפגוש את החיים בעצמם', אז הנה לכם הסיפור:

בארה"ב חי יהודי אמריקאי בשם אפשטיין שעוסק בפסיכו-אנליטיקה. שמעתי הרצאה שלו, שבה הוא דיבר על החשיבות של נתינת תשומת לב למה שאנחנו עושים. דהיינו, להיות נוכחים בכאן ועכשיו, ולא להיות טרודים בעניינים רחוקים, שיגרמו לנו להתנתק ממה שאנחנו עושים כעת.

במאמר מוסגר אומר לכם, שיש כאן חיבור למושגים של פנימיות שנקראים בחסידות 'עש"ן' – כלומר: עולם, שנה, נפש. או אם תרצו – מקום, זמן והאדם. הרעיון הוא, לקשר את שלושתם ביחד. צריך לשים לב לזמן והמקום בו אנחנו נמצאים, ולהביא את עצמנו, על ידי ריכוז התודעה במה שאנחנו עושים. נראה לי שזאת הסיבה לכך שאחד מכינוייו של ה' יתברך, הוא "המקום". כשאומרים בתפילה: "על דעת המקום", מרמזים בזה על חיבור אל הבורא דרך המקום שבו אנחנו נמצאים כעת. אולי גם זאת כוונתו של הלל הזקן במילותיו המיוחדות: "אם אני כאן, הכל כאן".

טוסט או פנקייק

בכל אופן, נחזור כעת לסיפור של אפשטיין. הוא מספר שלפני כמה שנים הוא יצא לסמינר, שם במשך מספר ימים מתרגלים מדיטציות בעזרת שתיקה. השתיקה מאפשרת כניסה פנימה, אל מחוזות מאוד עמוקים ויפים בנפש.

באחד הימים של הסמינר, בארוחת הבוקר, הגישו איזה טוסט או אולי פנקייק, שהיה ערב לחיכו בצורה לא רגילה. לאחר מכן הוא מצא את עצמו, תוך כדי המדיטציה, מהרהר לעצמו, האם בארוחה הבאה יגישו גם את אותו טוסט או פנקייק, המעולה והכל כך טעים שהיה בבוקר. (בגלל שאני לא סגור אם הסיפור היה על טוסט או פנקייק, אז אני משאיר לכם לבחור מה שאתם מעדיפים…) כך יצא שבמקום מדיטציה, הוא מצא את עצמו מתבונן באוכל שיהיה או לא יהיה.

בסופו של דבר אכן הגיעה הארוחה הבאה, ואכן הטוסט המדהים הוגש שנית. הוא כמובן שמח מאוד, לקח לעצמו מנה יפה לצלחת, וישב לאכול במקום שלו מתוך תשומת לב והנאה מרובה. אחרי שהוא כבר ממש עשה מדיטציה, ומן הסתם גם בלוטות הטעם שלו נפתחו יותר, אז הוא גם הרשה לעצמו לקום ולקחת תוספת מאותו טוסט שהיה ערב לחיכו בצורה לא שגרתית. כשהוא התיישב במקום עם המנה הנוספת, הוא נזכר בדאגה שאשתו מאוד לא אוהבת כשהוא חוזר מהסמינרים האלה עם כביסה מלוכלכת. מתוך מחשבה על כך, עלה בליבו רעיון שבדרך הביתה הוא יעצור במכבסה השכונתית ויכבס את בגדיו. הוא אמנם יצטרך להמתין שלושת רבעי שעה, אבל בסוף כך הוא יגיע הביתה עם כביסה נקיה. כך נחה דעתו מהפתרון לטרדה שאפפה אותו, אבל אז הוא הסתכל על הצלחת כדי לראות מה מצב הטוסט הטעים שלו, ולהפתעתו הוא ראה שהצלחת ריקה…

הוא שאל את עצמו בפליאה – לאן נעלם הטוסט שלי?? לקח לו כמה שניות לעכל את ההבנה, שבעצם תוך כדי טרדת המחשבה שלו הוא אכל את כל הטוסט הטעים, בכלל בלי לשים לב מה הוא עושה. הוא כל כך היה עסוק במחשבות שלו, עד שהוא בכלל לא היה מודע לזה שהוא גמר לאכול הכל.

האמת היא, שהשאלה הזאת מוכרת לנו ממקומות יותר משמעותיים, כמו: האם בירכתי ברכת המזון או לא, האם התפללתי ערבית או לא. יש עוד שלל דוגמאות של ספקות מוכרים לקהל היהודי ששומע סיפור כזה.

השאלה 'לאן נעלם הטוסט' מעוררת שאלה חזקה הרבה יותר, אולי כמו – 'לאן נעלמה מחצית מחיי?'. השאלה יכולה להיות קצת פחות גדולה, כמו 'איפה נעלם השבוע האחרון' או 'להיכן הלכו השעות שלא הייתי מודע למה שמתרחש', וכך הלאה. תשומת הלב שלנו נגזלת על ידי מחשבות שונות ודאגות כאלה ואחרות.

משרת או אדון

בימינו, הדבר העיקרי שגוזל לנו את תשומת הלב לחיים, הוא כמובן הסמארטפון. בקשר לסמארטפון שמעתי משפט יפה וחשוב: 'אם הסמארטפון משרת שלך, אז הוא נהדר. אבל אם הוא האדון, זאת כבר בעיה!' אם המכשיר הזה באמת משרת שלך, אז הוא מטיב איתך. הבעיה היא שהוא מרבה להשתרר ולהיות אדון, וזאת כבר בעיה חמורה.

פעם ישבתי עם הבן שלי במסעדה וסיפרתי לו את כל הסיפור של אפשטיין, ואמרתי לו שאני רוצה לתרגל איתו עבודה על אותה נקודה. סיכמנו שבזמן הארוחה במסעדה אני לא אוציא את הטלפון מהתיק, אבל בכל רגע שיהיה לי רפלקס שאני כן רוצה להוציא אותו, אני אדפוק על השולחן. הבן שלי הסכים לשתף פעולה עם התרגיל הזה, אבל מה אומר לכם? מספר הדפיקות שדפקתי על השולחן היה ממש מביך… הניסוי היה ממש מעניין, ולימד על הבהלה שיש לנו כדי לראות שלא פספסנו שום דבר שאולי התרחש בחצי הדקה האחרונה, מאז שראינו את הטלפון.

את הסיפור של אפשטיין, וגם את הניסוח של השאלה אם הסמארטפון הוא משרת או אדון, שמעתי בהרצאה שנשא ד"ר גוטמן לפני צוערי בה"ד 1, באירוע לזכרו של עמנואל מורנו – הלוחם האגדי. נושא ההרצאה היה אמנם 'מנהיגות', אבל הצוערים קצת הופתעו לשמוע על מנהיגות דרך ההתמודדות עם הטוסט והסמארטפון. הוא הסביר שם, שהמסר של הסיפורים הללו הוא אם אתה מנהיג או מונהג. הטלפון הוא מבחן חזק לשאלה האם הכלי אכן משרת אותי או שמא הוא אדון שלי ומשעבד אותי. צריך להסתכל על הטלפון בענווה, ולשאול את עצמי בכנות – משרת או אדון? מנהיג או מונהג?

חברים יקרים! יש לנו יופי של שיעורי בית מהסיפור הזה – ללמוד להיות נוכח בהווה, לפגוש את החיים בעצמם – אם דרך הטוסט או בכל אירוע אחר, ולהיות עם יד על הדופק, לשים לב אם אנחנו בצד המנהיג או שמא עברנו לצד המונהג. גם את הדפיקות על השולחן כדאי לנסות מדי פעם, כדי לראות מה מצבנו בעניין. שנזכה לשים לב לחיים! לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן