שלום חברים! אתם יודעים שבימים האלו של ספירת העומר, שנחשבים לימים שמידת הדין תקיפה בהם, אנשים יכולים להיכנס די בקלות לאווירה של מרה שחורה או סתם סבר פנים רציני מדי. בתוך הרצינות, ראוי לזכור שזהו זמן מבורך ומיוחד, שבו אנחנו עסוקים בהכנה למתן תורה.
לטובת העניין הזה של שילוב עבודת ה' רצינית עם שמחה, אני מבקש לספר לכם על אחד מגדולי חסידי חב"ד בדורות הקודמים – יהודי בשם רבי ניסן נמנוב. אמנם יצא באופן סמלי שהשם שלו הוא 'ניסן', כך שמתאים לספר עליו בחודש ניסן, אבל דווקא הטריגר לספר אודותיו הוא היארצייט שלו, שחל בתחילת חודש אייר. בכל אופן, ר' ניסן הזה היה יהודי קדוש. מספרים עליו שהוא היה עובד על עצמו – במובן החיובי כמובן – באופן לא רגיל.
העבודה שלו לזיכוך המידות הגיעה עד ללימוד שלו. כשהוא היה לומד גמרא ומתחיל להתענג מהלימוד, הוא היה סוגר את הספר ועובר ללמוד חסידות. בהמשך, כשהיה מתחיל להתענג מהחסידות, היה חוזר לגמרא. כך הוא קיים את אחד מיסודות החסידות שנקרא "אתכפייא", כלומר לכוף את היצר. אם יהודי מרגיש שבא לו גלידה, אז יש לו אתגר של אתכפייא, לכוף את היצר ולא ליהנות מדבר שהוא לא נכון עבורו. היום אנחנו בדור כזה שכל דבר הוא בגדר 'בא לי'. החסידות מלמדת שיש צורך לחנך את הבן אדם שמה ש'בא לו', לאו דווקא טוב לו.
כולם יודעים שביחס לאיסורים צריך להתגבר על היצר. אבל החסידות מלמדת שאפילו ביחס לדבר היתר, שלפי מדרגתו של האדם כעת זה לא ראוי לו, יש לו עכשיו עבודה לעצור את עצמו ולהתאפק מלצרוך אותו. על ידי האתכפייא, ששייכת למידת הגבורה, האדם בונה את נפשו. אדם יוצא לחירות באמת כאשר הוא לא משועבד לתאוות של 'בא לי'. אדם שמתגבר, זוכה לנווט את חייו, ולא שהם יובילו אותו.
התגנבות להתוועדות
אצל אדם מן השורה, העבודה היא בדרך כלל מול הגלידה או מול דיבור מיותר. ואם אדם באמת עובד ומתעלה, במשך הזמן הוא זוכה שהאתכפייא הופכת ל"אתהפכא". כלומר, ישנו שלב שהתאווה כבר נעלמת. אם בתחילת הדרך אדם צריך מאמץ גדול בשביל לא לאכול ג'אנק פוד, והוא תופס את עצמו בכוח, במשך הזמן הוא מגיע למצב שבכלל לא מתחשק לו מאכלים כאלה. כך גם אדם שנגמל מעישון, ובאופן כללי בכל עבודת ה'. לעומת זאת, רבי ניסן נמנוב היה יהודי כל כך מזוכך, שהדוגמאות על ג'אנק פוד או סיגריות היו ממש לא רלוונטיות עבורו, ובכל זאת הוא רצה לקיים את עבודת האתכפייא. לכן הוא דאג שלא להתענג יותר מדי אפילו מדבר מצווה – מהמתיקות של הלימוד…
בכל אופן, הסיפור שעליו רציתי לדבר התרחש כאשר התקיימה התוועדות חסידית בעיירה בה הוא התגורר, בה נכחו כמה מזקני החסידים שהזדמנו למקום. רבי ניסן היה משפיע חסידי בישיבת תומכי תמימים המקומית, ובאותו יום הוא יצא בשקט, תוך כדי אחד הסדרים בישיבה, להשתתף בהתוועדות הזו. למרות שהוא עצמו היה אדם גדול, כחסיד אמיתי הוא ידע מה כוחה של התוועדות, בה כל היושבים "מקבלים דין מן דין". אומרים לחיים, שרים ניגונים ומקשיבים לחברים. בדרך כלל, נהגו גם החסידים לומר איש לרעהו תוכחה אמיתית, שבאה מלב אוהב. ואתם יודעים, אין פלטפורמה שמאפשרת לאדם להשתנות כמו התוועדות חסידית טובה. אפילו תוכחה, כשהיא באה מאנשים שמכירים ואוהבים אותו, מקדמת ומועילה מאוד.
ר' ניסן לא רצה שהסדר של הבחורים בישיבה יופרע, ולכן הוא יצא חרש מאולם הלימודים והלך להתוועדות. אבל אחד הבחורים הצעירים, ששמו היה מנדל פוטרפס ולימים היה משפיע מפורסם בעצמו, הבחין בו. הוא מאוד רצה לשמוע מה מדברים בהתוועדות כזו, ויצא גם הוא מהישיבה. הוא הלך למקום ההתוועדות, ועמד להקשיב מאחורי הדלת. בין השאר הוא שמע שהחברים אומרים לר' ניסן, שגם בספירת המלכות, שמבטאת את העבודה של קבלת עול ואתכפייא, יש התפרטות שלמה.
מה הכוונה? ודאי ראיתם בסידור שלכל שבוע בספירת העומר יש ספירה משלו, ובכל יום מימי אותו שבוע יש פירוט אחר של המידה – חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכך הלאה. גם במידת המלכות יש פירוט – חסד שבמלכות, גבורה שמלכות, והלאה. זאת אומרת שגם העבודה בקבלת עול מלכות שמיים מכילה בתוכה כמה גוונים וסוגים. ישנה קבלת עול עם מרכיב של חסד, ויש עם מרכיב של תפארת או נצח.
אותם חברים התכוונו לרמוז לר' ניסן, שגם בעניינים הנפלאים שהוא עובד עליהם באתכפייא, צריך להכניס חיות ושמחה. אפילו ביטול התענוג יכול להיעשות מתוך תענוג… גם עבודה רצינית של קבלת עול ואתכפייא באופן אמיתי, מכילה בתוכה עוד מרכיבים ששייכים לספירת המלכות.
העונש שהציל
ר' ניסן קיבל את התוכחה באהבה, והחליט לפתוח חלון מאיר על עבודת האתכפייא שלו. בסופו של דבר, כשהוא יצא החוצה בסיום ההתוועדות, הוא קלט את מנדל פוטרפס הצעיר שיצא מהישיבה בלי רשות והאזין מאחורי הדלת למה שקורה בהתוועדות של המבוגרים. למחרת הוא קרא לו לשיחה כדרך המשגיחים, ומתוך אהבה גדולה אמר לו שבתור קנס על היציאה מהסדר בלי רשות, הוא מטיל עליו חובה ללמוד עשרים פרקי תניא בעל פה. בימינו כבר לא נותנים קנסות כאלה, במיוחד לא למי שמקבל דברים כאלה כעונש מעיק, אבל בזמנו התלמידים לא ראו דבר כזה כעונש.
עשרות שנים לאחר מכן, במהלכן ר' מנדל עבר מה שעבר בכלא הסובייטי ובגלות קשה בסיביר, הוא פגש שוב את ר' ניסן שכבר היה זקן מופלג. ר' מנדל הודה לר' ניסן, והסביר שאותם עשרים פרקי תניא שר' ניסן הטיל עליו ללמוד בעל פה, הצילו אותו בשנים הקשות בסיביר. בזכות הלימוד הזה, גם כשלא היה איתו שום ספר ללמוד ממנו, הייתה לו אפשרות להרהר בדברי תורה ולשנן ולחזור על אותם עשרים פרקי תניא שהיו שגורים על פיו. כתוצאה מאותה התוועדות שהוא הקשיב מאחורי הדלת ו'נתפס בקלקלתו', צמחה טובה גדולה.
חברים יקרים, העיקר מהסיפור של ר' ניסן לענייננו הוא, לקיים את כל ענייני קבלת העול והאתכפייא מתוך אהבה, חיוּת ושמחה. לחיים!
