שלום חברים! לכבוד חג הפסח הבא עלינו לטובה, כדאי לנו לזכור שאחד השמות של החג הוא "חג החירות". יש לנו אפשרות לצאת מהמֵצרים של החיים ולהיות מי שאנחנו באמת. פעם אחת בשנה, יש לנו הזדמנות להזכיר לעצמנו שאנחנו בני חורין. רבי נחמן מדבר על כך שכאשר בן אדם שרוי בעצבות ומרה שחורה, הוא בעצם בגלות ושעבוד, וכאשר הוא בשמחה זהו מצב של יציאה לחירות. בלילה המיוחד של ליל הסדר, אנחנו זוכים לשמחה גדולה, וממילא גם לחידוש האמונה. הלילה הזה הוא ראש השנה לאמונה, או אולי יותר נכון ראש השנה לחידוש האמון. זהו הזמן להתמלא אמון בקב"ה, בנפלאותיו וברוב חסדיו, ובהשגחתו הפרטית על כל אחד מאתנו.
ואפילו כולנו ילדים
ליל הסדר, הוא זמן של הילדים. למען האמת, לכל אחד מאיתנו יש בתוכו ילד פנימי כזה, שמחכה גם הוא בליל הסדר שיספרו לו על יציאת מצרים. הוא פותח זוג עיניים גדולות, ומצפה שידברו אליו בשפה שלו. הוא מחכה שיחדשו את האמון בו, ויעזרו לו לחדש את האמון והאמונה שלו בה'. היחס בין אמון לאמונה הוא כמו היחס בין אור לכלי. האמונה היא התוכן, האור, ואילו האמון הוא הכלי שמאפשר לקבל את האמונה.
אם תשאלו על הרעיון של הילד הפנימי שבתוכנו, שהוא נשמע כמו רעיון מודרני חסר בסיס, ובכלל איפה מופיעים דברים כאלה במקורותינו, התשובה די פשוטה. בסופו של דבר, את כל החיוב לשבת ולספר לילדים שלנו את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, למדו חכמים מהמילים של התורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר". אם היינו קוראים פעם ראשונה את הפסוק הזה בצורה תמימה – בלי להכיר את הפרשנות של התורה שבעל פה ואת פסיקת ההלכה, היינו מבינים ש"והגדת לבנך" בא לומר שנספר על יציאת מצרים לילדינו ולמשפחתנו. אם היינו מנסים לחשוב עוד צעד, ושואלים מה יעשה מי שאינו בעל משפחה לעת עתה, או שהילדים לא מסבים איתו לסדר מסיבה כזאת או אחרת, כנראה שגם אנחנו לא היינו פוטרים אותו מ"הגדת לבנך". מן הסתם, היינו אומרים שאדם כזה אמנם לא יספר לילדיו, אבל ידבר עם מי שנמצא איתו – אשתו או חבריו – על סיפור יציאת מצרים. לעומת זאת, אם היינו ממשיכים לשאול – מה יעשה מי שיושב לגמרי לבד בליל הסדר? כנראה שכולנו היינו אומרים – מה יש לו לעשות? היהודי פטור לגמרי!
למעשה, התורה לא מקבלת את המחשבה הזאת. ההלכה אומרת שגם אדם שיושב לבד, עדיין צריך לקיים כלפי עצמו את החיוב של "והגדת לבנך". אפילו יהודי שהוא פרופסור לסיפורי יציאת מצרים או תלמיד חכם שכתב סדרת ספרים על עשר המכות, לא פטור מלספר לעצמו על יציאת מצרים. על כך נאמר בהגדה: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם".
נראה לי שמההלכה הזאת יוצא בבירור, שהתורה מכירה בכך שיש בתוכנו פנימה ילד כזה שמחכה לשמוע סיפורים. הוא לאו דווקא מצפה לרעיונות שעומדים ברומו של עולם. מתוך נתינת אמון מלא, הוא מאזין בתמימות ובכנות, ומבקש לחדש את הקשר של האמונה בנוכחות של ה' יתברך בעולמנו. הנוכחות שממלאת כל יום ויום וכל פרט ופרט מחיינו. עצם הידיעה שהנוכחות של ה' מוחשית וקיימת, מוציאה אותנו לחירות. עיקר העצבות והייאוש שפוגשים את האדם נובעים ממחשבות קשות, שאדם נופל קורבן לנסיבות החיים או לאיזה שהוא גורל עיוור. חידוש האמונה והאמון שאנחנו מקבלים בפסח, מספר לנו שאנחנו לא לבד. כמו כל ילד שלא אוהב להישאר לבד, הילד שבתוכנו רוצה להרגיש ולדעת שיש מי שמשגיח. אז "והגדת לבנך" אומר לנו, לדבר לילד שבתוכנו. כמו שמדברים אל ילד בסיפור ובדיבורים פשוטים, כך הוא גם עיקר הציווי על ליל הסדר. גם החכם הכי גדול צריך להשתמש בטכניקת הסיפור, ולהקשיב כמו ילד.
חברים! אני מקווה שעד כאן שיווקתי בצורה טובה את סדנת הילד הפנימי בליל הסדר… האמת היא שהרעיון הזה עוד יותר רחב, כי לכל אחד יש בתוכו גם את הילד ששואל, וגם את המספר שעונה את התשובות. הדרך של שאלה ותשובה מכינה את הדרך לסיפור. השואל מעורר את הגירוי והעניין להתחיל בסיפור, ולכן קבעו חכמים בהגדה את ארבע השאלות "מה נשתנה", כהקדמה לסיפור יציאת מצרים.
כולם היו בניו
בערב החג אנחנו עוד תחת הרושם של יום ההולדת של הרבי מלובביץ', שדאג בצורה לא רגילה לכל העניין של "והגדת לבנך". רבבות עמך בית ישראל, שהוריהם שכחו או לא קיימו את המצווה לספר לדור הבא, קיבלו דרך הרבי את המתנה המופלאה של "והגדת לבנך".
אפשר לומר כל מיני תיאורים ושבחים על הרבי, אבל בהקשר הזה חשבתי שאפשר לומר על הרבי את הביטוי 'כולם היו בניו'. הרבי פעל ללא הפסקה כדי שכל כך הרבה רבבות ילדים יהודים ישמעו את סיפור האמונה, לא משנה באיזה גיל הם אותם ילדים, ולאור דברינו, גם בני תשעים הם עדיין ילדים – אידישע קינדער. שליחי הרבי עורכים סדרים בכל פינה בעולם, ומספרים לאותם רבבות ילדים את הסיפור שראוי לשוב ולספר בכל שנה ושנה, כדי לטעת מחדש את אור האמונה ואש האמונה בלבבות.
מעניין, שדווקא הרבי היה אחד כזה, שישב לבד, ושאל את עצמו את השאלות בליל הסדר. לרבי אמנם לא היו ילדים משלו, אבל בעצם כולם היו בניו. כל אלה שלא היה מי שיספר להם, מקבלים שפע של אמונה מהסיפור שהוא היה מספר לעצמו. כמו שאבא יהודי דואג לבנו האהוב, כך דואגים שליחי הרבי לכל ילדיו של ה' יתברך בכל העולם כולו. חג שמח!
