שלום חברים. רציתי לספר לכם הפעם על האדמו"ר רבי חיים מאיר מוויז'ניץ זצ"ל, שיום ההילולא שלו חל השבוע בט' בניסן. בכלל, העניין של יארצייט הוא שאחת בשנה לפחות יש לנו הזכות להיזכר בדמויות הוד וללמוד מדרכן ותורתן. מסופר עליו שהוא היה מייקר מאוד את העניין של קדושת השבת. הטישים שהוא היה עורך בליל שבת הביאו להתעוררות והתרוממות גדולה, כפי שמתארים אלו שהיו במחיצתו, ויש כאן עוד נקודה חשובה: למרות הזמן הארוך שארך הטיש בליל שבת, הייתה אצלו הדגשה וחיוּת מיוחדת בנושא של הקימה בבוקר השבת לתפילת שחרית.
זו נקודה שיש לשים לב אליה. הרי "מצוה גוררת מצוה", וזה אומר שכאשר מצוה נעשית בהקשר הנכון ובכוונה הנאותה, היא אמורה באופן טבעי לגרור אחריה את המצוה הבאה שתהיה גם היא כתקנה. ואמנם יש חשיבות גדולה לטישים הארוכים באשר הם, כי הם מביאים תועלת בלתי משוערת של התחברות לחיים החסידיים בצורה חמימה ונלהבת, אבל כשהעין גם פונה ומביטה על הבוקר הבא – יש בכך יתרון מיוחד, וזה מראה שכל הטיש היה במבנה הנכון והראוי.
להשתוקק
כיון שאנחנו בערב חג הפסח אוסיף ואספר שההשתוקקות, הציפייה והגעגוע שהיו לו לליל הסדר ולאכילת כזית מצה היו מיוחדים במינם, ובמיוחד הייתה לו השתוקקות לשבת כמו זו שחלה בערב פסח. על ערב פסח שחל בשבת הוא היה אומר את לשון ההושענות של שבת חול המועד סוכות, שם מופיעה שורה "יושבת וממתנת עד כלות השבת".
לכאורה, יש כאן פליאה: איך בני ישראל מצפים ומחכים שהשבת תצא חלילה, והרי בזמירות של ליל שבת קודש, ב"כל מקדש", אנחנו אומרים "אנו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא"!?
אלא, הסביר רבי חיים מאיר, כוונת הפייטן כאן היא לשבת ערב פסח, אז באמת ישנה ציפייה לסיום השבת כדי שיוכלו לקיים את מצוות הלילה של פסח. זהו זמן שמחכים לו, ונאים הדברים למי שאמרם.
חשוב גם להוסיף ולספר שלמרות מדרגותיו העצומות והנפלאות, הייתה לו היכולת גם לרדת ולשוחח עם האנשים הפשוטים ביותר ולהגיע אל ליבם, כפי שיוכיח הסיפור הבא.
המוסר המכאיב
אחד מתלמידיו ושמו רבי יצחק דוד, שהיה מגייס כספים עבור ישיבת ויז'ניץ, סיפר שפעם אחת הגיע למנצ'סטר, אנגליה, ופגש איש אחד שאמר לו שהוא רוצה לתת סכום מכובד למוסדות הישיבה. רבי יצחק דוד שאל אותו איזה קשר יש לו לוויז'ניץ שבגינו הוא מרגיש צורך לתת סכום כל כך משמעותי, כשמבחינה חיצונית הוא לא נראה כמישהו שקשור לויז'ניץ. בתשובה, האיש סיפר שאחרי מלחמת העולם השנייה, הוקמה במנצ'סטר ישיבה מיוחדת לפליטי שואה ולבחורים יתומים, ובשבתות של הקיץ היו מזמינים רבנים שונים לומר מוסר לתלמידים. כאמור, היו שם הרבה בחורים יתומים ושבורי לב ממוראות המלחמה, ויחד עם זאת הרבנים שהיו באים היו בעיקר אומרים מוסר.
היהודי הזה, שגם הוא למד במוסד הזה, סיפר על עצמו שהוא היה יתום שבור ורצוץ, וכל שבוע הוא היה שומע עוד פעם מוסר ועוד מוסר, עד שבשלב מסוים עלתה בו מחשבה שאין לו עוד כוח לשמוע שמייסרים אותו, שכל הזמן אומרים לו שהוא לא בסדר ומה הוא צריך לתקן; אדרבה – התעוררה בו שאלה נוקבת: איך ייתכן שבאים לישיבה רבנים כל כך חשובים, ובמקום לתת להם מילה טובה או לחזק אותם, אחרי שעברו מלחמה נוראה שכזו, הם רק אומרים "תתקן את עצמך, אתה לא בסדר".
זה היה קשה לו, במיוחד אחרי שבעצמו הוא עבר את מה שעבר. ואמנם, גם אם עדיין הוא לא תיקן את כל דרכיו כראוי, לא התאים לו שאנשים שלא מכירים את גודל מסירות הנפש של הבחורים הללו יאמרו להם מוסר. הדברים כל כך נגעו לו, עד שהוא החליט לעזוב את דרך היהדות…
נגינה משותפת
בסוף הוא אמר לעצמו, כהזדמנות אחרונה: אנסה שוב בשבת הקרובה לשמוע את הרב שישלחו לנו, ואם גם הוא ימשיך בדרך הזו – אעזוב הכל.
מאת ה' הייתה זאת, ובאותה שבת הגיע לדבר בפניהם רבי חיים מוויז'ניץ. הוא פנה אליהם ואמר: "בחורים יקרים, אין לי מה לומר מוסר לבחורים חשובים כמוכם; אלא מה, אשב איתכם וננגן יחד ניגונים". הוא ישב איתם במשך ארבע שעות רצופות, לימד אותם ניגונים ושר איתם, וממש הרים אותם מחשכת עולמם. "הרבי הציל את כל היהדות שלי", אמר האיש, "ואני שמח לתת את הכסף למוסדות הישיבה שלו".
האיש הוסיף וסיפר שמאז הפעם הראשונה בה פגש את הרבי, הוא התחיל לנגן בקביעות את הניגונים האלה בשבתות, ולימים לאחר שנישא – הילדים שלו ששמעו ממנו ניגונים בכל שבת קיבלו גם הם את הטעם המתוק של השבת והיהדות.
אתם יודעים, זה ממש סיפור של סייעתא דשמיא – לבוא למקום מסוים ולהגיד בזמן הנכון את הדבר הנכון שיכול לגעת בשומעים. כל כך תפסו אותי הדברים של הרבי: מה אני יכול להגיד לכם? אתם כל כך חשובים, בואו נשיר יחד ונלמד ניגונים… כמה הייתי שמח כדי להיות נוכח באותה התרחשות.
חברים יקרים, אאחל לכם פסח כשר ושמח, שנזכה להרגיש את קדושת השבת ולהמתין לצאת שבת ערב פסח כדי לקיים את מצוות החג… ובינתיים בואו נגיד ארבע פעמים 'לחיים' על כל שעה שהרבי ישב עם הבחורים. לחיים, לחיים, לחיים, לחיים.
