שלום חברים! ודאי שמתם לב שאנחנו נמצאים בשבתות מאוד שמחות. השבועות הקרובים הם הזמן שלנו לחיות עם יוסף הצדיק. חשבתי פעם על נוסח כזה: "יוסף מי שצוחק אחרון". אתם יודעים, בן אדם באופן טבעי זקוק להרבה הערכה והוקרה על פועלו. הוא ממש צריך אישור מהסביבה כדי להיות מסוגל להמשיך במה שהוא עושה. כך דרכו של עולם, ורוב בני אדם חיים כך.
הצורך בהערכה הוא גדול מאוד, ובגלל זה אפשר לראות הרבה אנשים בעלי כישרונות שלא מוציאים אותם מהכוח אל הפועל, רק כי לא היה להם מישהו שיעודד אותם. לא היה מי שיאמר להם מילה טובה ויעזור להם להאמין בעצמם. גם להאמין באור ובטוב שטמון בהם, וגם ביכולת שלהם לממש אותו ולהוציא אותו לאור. אגב, הביטוי 'הוצאה לאור', שמתייחס בדרך כלל לספרים, מתאים לעניין הזה. דפי טיוטה של ספר הם בהתחלה סגורים במגירה של הכותב, שהיא מקום סגור וחשוך, ולא באים לידי ביטוי. אחר כך, כשהם יוצאים החוצה לאור השמש וגם התוכן שלהם מתפרסם, אז הם יוצאים לאור. כך גם כל אחד מאתנו צריך להיות מוציא לאור – את האור של בני ביתו וגם של עצמו.
יוסף הצדיק הוא גדול המוציאים לאור. יוסף הצדיק, לא רק שלא זכה לעידוד במהלך חייו, הוא קיבל את ההפך הגמור. העליבו ודחו אותו בצורה איומה. במצבים כאלה קורה לא פעם שהבן אדם מפסיק להאמין בעצמו, ואז אין סיכוי לטוב שבתוכו להתגלות. יוסף לעומת זאת רק הלך והתחזק. בשבועות הללו, כשאנחנו הולכים עם הדמות של יוסף, כדאי ללמוד ממנו את הנקודה שהוא כל הזמן מוסיף והולך. מוסיף עוד ועוד אור, ולא מתפעל מכל המציאות שמתרחשת סביבו. הוא כל הזמן קשוב לנקודה המאירה שבתוכו. אנחנו מוזמנים לבלות עם הדמות של יוסף שהוא המאמין הגדול בחלומות שלו, ובלי להתפעל מהמציאות הלא רצויה, בסופו של דבר הוא מצליח להביא את הטוב שלו לידי ביטוי מופלא.
היהלום שבחול
בתחילת הפרשות הללו, של יוסף הצדיק, רש"י הקדוש מלמד אותנו שני משלים שמחברים אותנו לאור של יוסף הצדיק. הראשון הוא משל היהלום: מָשָׁל לַמַּרְגָּלִית שֶׁנָּפְלָה בֵּין הַחוֹל, אָדָם מְמַשְׁמֵּשׁ בַּחוֹל וְכוֹבְרוֹ בִּכְבָרָה עַד שֶׁמּוֹצֵא אֶת הַמַּרְגָּלִית, וּמִשֶּׁמְּצָאָהּ הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת הַצְּרוֹרוֹת מִיָּדוֹ וְנוֹטֵל הַמַּרְגָּלִית. תחשבו רגע על אדם מבוגר ומכובד שיושב ומשחק בחול. רואים אותו אוסף ערימות של חול, ומיד משליך אותן. מי שרואה אותו, לא כל כך מבין, ואומר לעצמו: 'מה העניין, בשביל מה הוא צריך את כל החול? מה הוא עומד לעשות אתו?' אבל ברגע שמבינים שהוא איבד בתוך החול מרגלית יקרה, הכל נראה אחרת. למרות שנראה כאילו הוא משקיע המון זמן בחול, באמת אין לו שום עניין בו, חוץ ממציאת המרגלית. אחרי שהוא יסנן כמויות גדולת של חול וימצא את המרגלית, אז כל החול יזוז הצידה והוא רק ישמח ויתפעל מהמרגלית.
גם אנחנו לפעמים עסוקים בחול. יש לנו הרבה עניינים – חוגים, קורסים, מנסים ללמוד כל מיני דברים שנפוצים היום במציאות המודרנית, אבל צריך לדעת שבעצם בפנים אנחנו מחפשים את המרגלית. מחפשים את מה שבאמת ייגע בלבנו. את מה שבאמת שייך לנו. לפעמים יש פיזור כזה, בגלל שאנחנו עסוקים בהמון עניינים שהם כמו ערימות של חול. אבל האמת היא שהחול הוא לא העניין, והכוונה הפנימית שבתוכנו רוצה לסנן את החול ולמצוא את המרגלית. ברגע שנמצא אותה, כשנמצא את מה שהלב שלנו מתגעגע ומשתוקק אליו, כדאי שנפנה את כל אותו חול ונפסיק להתעסק בו.
ניצוץ קדוש
המשל השני שרש"י מביא בקשר ליוסף הוא על הפחמי: "הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה נִכְנְסוּ גְמַלָּיו טְעוּנִים פִּשְׁתָּן. הַפֶּחָמִי תָמַהּ: אָנָּה יִכָּנֵס כָּל הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה? הָיָה פִּקֵּחַ אֶחָד מֵשִׁיב לוֹ: נִצּוֹץ אֶחָד יוֹצֵא מִמַּפּוּחַ שֶׁלְּךָ שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת כֻּלּוֹ". אינני יודע אם פחמי זה נפח, או אחד שעושה פחמים למכור כאמצעי הסקה. בכל אופן, הוא רואה שיירת גמלים טעונים פשתן. האמת היא שעל פי תורת הסוד, פשתן מסמל את ה'לא-טוב'. אל תסיקו מסקנות שלא ללבוש או לא לאכול פשתן; אומרים שזרעי פשתן מאוד בריאים ולבגד מפשתן יש מגע נעים. רק שלענייננו, בשביל להסביר את הסמליות שבמשל, צריך להוסיף שהפשתן הוא שלילי. הפחמי רואה שיירת גמלים עמוסת פשתן ונרעד כולו – איך אתמודד עם כל ה'לא-טוב' הזה? מדובר כאן על שיירת גמלים שלמה! תחשבו כמה פשתן אדם אחד יכול לסחוב על הגב, וכמה גמל. אחר כך תכפילו את זה בשיירת גמלים – הכמות גדולה מאוד. והפחמי בחרדה ובתהייה, איך מתמודדים עם כל העניין הזה.
כאן מגיע הפיקח שמשיב לו: 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך, ושורף את כולו'. מי זה הפיקח? הפקח הוא מישהו שרואה את המציאות כפי שהיא באמת, ולא דרך אשליות ופחדים. הפיקח מרמז לאיש רם המעלה – צדיק, משפיע או רבי. הפיקח אומר לפחמי: השיירה של הגמלים עמוסי פשתן אולי נראית מפחידה, ולכן נראה לך שלא תוכל להתמודד איתם. אבל אני רוצה לספר לך שניצוץ אחד משלך, לא רק שהוא כמו כל הפשתן, אלא הוא בכלל בלי פרופורציה לעומתו. לא יישאר כלום מהפשתן כשייצא ניצוץ שלך ויכלה את כולו. כנראה, למרות שהפחמי ידע שיש לו ניצוץ במפוח, בכל זאת לא היה לו מושג שהניצוץ הזה הוא משמעותי לאין ערוך מכל אותה שיירת פשתן. גם המשל הזה שייך אלינו. כל אחד מאתנו מתגעגע לכך שיבוא הפיקח ויאמר לנו את האמת הנצחית הזאת. שנגלה איך ניצוץ אחד מתוכנו, ניצוץ אחד מהאמת הפנימית, ניצוץ שמגיע מהלב היהודי הבוער, מפנימיות הנשמה, ייצא החוצה ויאיר את הכל. הניצוץ הזה מחכה להופיע, ואנחנו בעצם כל החיים נמצאים בתהליך לקראת גילויו.
