בפרק הראשון בתניא אדמו"ר הזקן מעמת בין שתי מערכות של הסברות למושגים רשע, בינוני וצדיק: העולם נוהגים לומר שהפירוש העיקרי הוא שבינוני הוא מישהו שחציו עוונות וחציו זכויות, ואדמו"ר הזקן מאריך להוכיח שאין הדבר כן.
פתיחת ספר התניא בשאלה הזו מעוררת מחשבה שכנראה יש כאן עניין עמוק וחשוב באופן יוצא דופן, שלכן ראוי שהוא יהווה בסיס לכל המשך הדיון. נראה שאפשר לומר שהחשיבות העצומה של השאלה הזו נוגעת לכל ספר התניא, והיא באה לומר שהשאלה העומדת על הפרק היא – האם אדם יכול להיות נינוח בתוך חוויותיו בעולם הזה? להגיד לעצמו "מצד אחד אני עושה עוונות, אבל מצד שני יש לי זכויות, ואם רק אשמור תמיד על המצב שיש לי יותר זכויות מאשר עוונות – די לי בזה, ולא זו בלבד אלא אני אפילו אקרא צדיק"?
אדמו"ר הזקן מאריך להוכיח שלא ייתכן לומר כך, כיוון שענק עולם כרבה ראה עצמו כבינוני – אף על פי שתלמידיו שאלו אותו, איך אפשר? "לא שבקת חיים לכל בריה!" הייתכן לומר שרבה הוא רק בינוני?!
עיקר העניין שבעל התניא רוצה ללמד אותנו כאן, הוא לשאול את השאלה: לאן אנחנו שייכים? מי אנחנו בכלל?! האם אנו בני עולם הזה המשועבדים ל"חיזו דהאי עלמא"? האם אנו חלק מהמציאות כאן בעולם הזה שאין בלתה, ובמקביל אנו רק מחויבים איזה משהו ל'שם', לריבונו של עולם, ואם ניתן לו מחצית מהכוחות שלנו די בזה? או שההתבוננות על עצמנו היא: אנחנו שייכים אליו יתברך והנשמה זוכרת את "ימי אביה כנעוריה" לפני שירדה לעולם, והאמת של הנשמה היא האמת האלוקית, "חלק א-לוה ממעל", ולכן השאיפה שכל מעשינו יהיו שייכים לשם, לאמת האלוקית, היא בבחינת פשיטא! ולא רק מעשינו, אלא גם דיבורינו ואפילו מחשבותינו. לכל מחשבה שבאה בבחירה שלנו אין כל מקום אחר להיות בו, אם אנחנו באמת נאמנים לעצמנו.
מי שנאמן לעצמו ואין לו מקום אחר להיות בו – הוא צדיק או בינוני.
במה תלוי ההבדל ביניהם?
אם גם התשוקות הטבעיות שלו נתונות כל-כולן למקום האמיתי שלו ואלו הם חייו, חיים אלוקיים – הוא צדיק, כזה שאין לו שום נטייה וכיסופים אלא לה' אלוקיו. הצדיק הוא אדם שהזהות האמיתית שלו יוצאת אל הפועל.
אדם הנמצא בעולם הזה צריך לשאול את עצמו, כאמור: לאן אני שייך? הבינוני הוא אדם שלמרות היותו שייך למעלה, הוא נשלח למטה כשמובנית בו משיכה חזקה לעולם הזה, וזאת כדי שיגלה בכל מסירות נפשו שהוא באמת שייך למעלה.
רשע, לעומת זה, הוא מי שנכנע ורואה עצמו כשייך לעולם הזה. לכן אפילו על אדם שעבר חטא קל אומרים חז"ל שהוא נקרא רשע. באיזה מובן? בכך שהוא מזייף את הנשמה האלוקית שלו, מכהה את עצמיותו.
הבינוני הוא יהודי שכל ימיו מתמודד עם שאלת הזהות, אך יודע תמיד לכוון אותה למקום הנכון. בחיצוניות, בפן המעשי שכולל גם את הדיבורים והמחשבות, הוא מצליח לגמרי, אמנם בפנימיותו נשארת לו תמיד תשוקה ומשיכה לענייני העולם הזה, ולכן עליו להמשיך ולעבוד על כך עד בלי די.
