עד לפרק הזה הכרנו היטב ארבעה טיפוסים שאדמו"ר הזקן פרס לפנינו: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, והטיפוס החמישי שביניהם, הוא הבינוני.
נזכיר לעצמנו את ההבדלים ביניהם בקצרה: "צדיק וטוב לו" נמשך רק אל הטוב, אין לו שום משיכה אל הרע; "צדיק ורע לו" יש לו איזה 'רושם' של משיכה אל הרע אבל ודאי נמשך אל הטוב; "רשע וטוב לו" הוא רשע אבל יש לו איזה נקיפות מצפון; "רשע ורע לו" איבד לגמרי את הכל; הבינוני נמצא בין לבין – יש לו משיכה אל הטוב, משיכה אל הרע, אבל הוא מתגבר ואף פעם לא נופל. אלו הדמויות שפגשנו עד עכשיו.
כאן, בפרק טו, אדמו"ר הזקן לוקח את הבינוני עצמו ומפתח אצלו עוד מושגים שנותנים הרבה נחמה וכוח לבינוני. המושגים נלמדים מהפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". "צדיק" ו"רשע" – מובן לנו, אבל מי אלה ה"עובד אלוקים" ו"אשר לא עבדו"?
אומר אדמו"ר הזקן: אלו שתי צורות בבינוני. גם הבינוני לא נמצא בנקודה אחת, יש בו הרבה מדרגות, אבל הצד השווה ביניהם הוא שבכולם ישנה משיכה אל הטוב ומשיכה אל הרע והוא צריך להתגבר, אבל לא אצל כולם המשיכות שוות. יש מגנטים שונים. כאן בפסוק הזה אדמו"ר הזקן מדבר על "עובד אלוקים ואשר לא עבדו".
בתפיסה הראשונית שלנו היינו אומרים ש"עובד אלוקים" הוא מה שנקרא 'עויבד' ומי שלא, "אשר לא עבדו", הוא כנראה לא בסדר, לא מתפלל, לא מניח תפילין.
אומר אדמו"ר הזקן, לא. זו חלוקה פנימית בתוך הבינוני:
"עובד אלוקים" הוא בינוני שצריך לעבוד, יותר קשה לו. המשיכות שלו לכיוונים השונים – במיוחד לכיוון התאוות – חזקות יותר. לדוגמה, הוא אדם מאוד חברתי, אוהב להיות בחברת בני אדם. ממילא לשון הרע מדבר אליו, והוא עלול ליפול בציניות ובקלות דעת כי הוא איש חברה, איש רעים להתרועע.
מיהו הטיפוס השני "אשר לא עבדו"? גם הוא בינוני, אבל הוא – כמו שאומר כאן אדמו"ר הזקן – "מצונן בטבעו". הוא לא כל כך אוהב חברת בני אדם, טוב לו עם הספר. דמו קריר יותר, לעומת הראשון שהוא יותר חם ותוסס ויותר מעניינים אותו דברים.
אומר אדמו"ר הזקן: דע לך, אתה – הטיפוס הראשון – המתמודד, שלפעמים מסתכל בכאב על החבר שלך מהכיתה, שאמנם הוא לא צדיק, אבל בכל אופן הוא יושב על הגמרא ולא מזיז את הראש, ואתה כל רגע קופץ וקם וזז וכל מה שאומרים בבית המדרש מעניין אותך – אומר לך־לנו אדמו"ר הזקן: אל תיפול ברוחך. אתה נקרא "עובד אלוקים"! המאמץ שאתה משקיע כדי להתגבר על הנפש התוססת שלך והיכולת בכל אופן להשליט עליה את הנפש האלוקית, הופכים אותך ל"עובד אלוקים".
לא מצטיין, אבל גאה
בטירונות בצבא יש כל מיני תארי הצטיינות – מצטיין מחלקה או פלוגה וכדומה. והחייל שרץ הכי מהר, או הכי מתוקתק עם הנשק, בדרך כלל נותנים לו גם להיות קשר מ.פ או קשר מ.מ. בסוף הטירונות מכריזים על מצטיין, הוא עולה על הבמה, מקבל את הסיכה והכומתה מה-מ.מ, וכולם מוחאים כפיים.
אבל יש עוד תואר – מופת פלוגתי. מה זה 'מופת פלוגתי'? החייל שלא הביא את התוצאות הכי טובות, הוא לא רץ הכי מהר, לא קלע מקבץ הכי מדויק, ואפילו הציוד לא תמיד נראה עליו כמו שצריך – הכומתה קצת יושבת עקום, הקסדה לא קשורה הכי טוב – אבל הוא התאמץ הכי הרבה. הוא השקיע יותר מכולם. לפעמים אלה תנאי הפתיחה שלו מהבית, ולפעמים הוא מישהו עם תנאים רגילים אבל שהתאמץ יותר מאחרים, ואומרים לו "אתה מופת פלוגתי". אתה לא מצטיין, אתה מופת.
יש בפרק הזה איזושהי נחמה וזקיפות קומה – ואפילו איזו גאוות יחידה – של הבינוני שנאלץ לעבוד קשה בגלל האופי התוסס שלו. בגלל שהוא באמת נמשך יותר לדברים מסוימים, ויש דברים שמאוד מסקרנים אותו – הוא אוהב לקרוא, הוא סקרן, והסקרנות יכולה להביא את האדם למקומות לא טובים – הוא צריך להתגבר ואכן עושה את זה, וזו גדולתו.
אדמו"ר הזקן, לכל אורך ספר התניא, מלמד אותנו שאנחנו לא מפחדים מהתמודדות. למעשה, בשבילה באנו לעולם. ואם אדם לפי מבנה האישיות והאופי שלו נמצא במסלול שהוא צריך לעבוד, אדמו"ר הזקן אומר לו: מדברים עליך. הפסוק קורא לך. הקב"ה מבחין אותך ומבדיל אותך: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" – זו הבחנה אחת, "בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" – זה אתה, אתה עובד! לעומת מי שהיה צריך פחות לעבוד ממך בגלל התכונות הנפשיות שלו או נקודת המוצא שלו, אתה זכאי לתואר כבוד של עובד ה'.
כמובן, אדמו"ר הזקן לא אומר את זה בשביל לנפח לנו את הגאווה חלילה, אלא כדי שנקבל כוח ולא נתייאש, ושנדע שככל שהמאמץ שלנו יותר גדול ואנחנו עובדים יותר, כך אנחנו גורמים יותר נחת רוח לקב"ה ואנחנו נעשים המופת הפלוגתי שלו. "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז", אנחנו המופת של ה' יתברך והוא שמח בנו. שנזכה.
