בפרק יג מביא אדמו"ר הזקן את מאמר חז"ל שמחדד אולי יותר מן הכל את השאלה על מהותו של הבינוני כפי שאדמו"ר הזקן מבאר אותה, שהוא לא מחצה זכויות ומחצה עוונות, אלא סיפור אחר לגמרי – הוא מחצה ומחצה בדמות הפנימית שלו. זהו מאמר חז"ל ש"בינונים זה וזה שופטן", היצר הרע וגם היצר הטוב – שופטן.
המלה "שופטן" מתבארת כאן באופן עמוק: לכאורה, השופט הוא לא בית הדין כולו. הוא רק אומר את דעתו, אבל לא תמיד מכריעים כמוהו. כשאנחנו אומרים 'זה וזה שופטן', יש כאן משקל זהה. הרע והטוב שבי הם ממש באותו משקל. כשם שזה שופט, גם זה שופט. אבל כאן מגלה לנו אדמו"ר הזקן שהדברים לא נכונים.
אמנם אצל הבינוני היצר הרע, הנפש הבהמית, לא זזה ממקומה, היא לא התמעטה. וזה כשלעצמו פותר שאלה עמוקה שכל עובד ה', בייחוד כשהוא מתבגר ומזקין, חווה. הוא עובר מצוקה עצומה מכך שהוא נלחם פעם ועוד פעם, והוא ניצח הרבה פעמים, ולפעמים אף היה נדמה לו שהניצחון היה מאיר ומופלא, ואם כך לא תהיה יותר תקומה ליצר הרע, אך הוא רואה – לפעמים זמן מועט אחר כך ולפעמים יותר – שיש לו תקומה עצומה. הוא לא זז מלהיות בהמי בתוקף כפי שהיה קודם, לא פחות כמלוא נימה. למה? מפני שהוא בינוני, ויצר הרע שופטו, והוא אומר את דעתו.
אבל, מעלת היצר הטוב היא לא בזה שיש לו כוח כמו ליצר הרע, אדרבה: "אלמלא הקב"ה עוזרו – לאדם – אין יכול לו", והיצר הרע היה מצליח! אלא שהקב"ה מסייעו. כלומר, שבעצם אין כאן איזון פשוט. היצר הרע והנפש הבהמית יש להם יותר תוקף, כי אנחנו חיים בחיצוניות כאן בעולם הזה, ואילו כלפי הנשמה צריך לשים לב הרבה עד ששומעים אותה. היא נקיה ותמה, אבל גנוזה במעמקים. לכן בגלוי, היצר הרע תקיף הרבה יותר. ועם זאת, אדרבה, דווקא בגלל זה נתגלתה לנו כל המעלה העליונה של הנפש האלוקית, מפני שדווקא חולשתה, עד ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול", היא מעלתה הנשגבה בהיותה דבוקה בה'. הקב"ה עוזרו. היכן עוזרו? אומר לנו אדמו"ר הזקן: בתוך האישיות שלנו. הנפש האלוקית שנמצאת בנו – היא הדרך שבה הקב"ה עוזרו.
כלומר, יש בתוך האישיות משיכה נמוכה פשוטה, טבעית, מצד גדרי העולם הזה, ומצד זה הנפש הבהמית יותר תקיפה. אבל כשמתגלה האמת שלנו, שיש בנו "חלק אלוקה ממעל", מתגלה שהקב"ה שוכן בקרבנו והאור הזה מכריע את כל המערכה. אז מתגלה שבאמת לעניין ההכרעה אין סימטריה, אין שוויון, והאור האלוקי עוצמתי לאין-ערוך מאשר הכוח של הנפש הבהמית. היא חיצונית, היא בריאה, היא בת עולם הזה. היא קליפה שנועדה כדי שיקלפו אותה, ולא כדי שיאכלו אותה או ישתמשו בה. לעומת זאת, האור האלוקי מופיע "כיתרון האור מן החשך". הקב"ה מאיר לנשמה האלוקית שבנו, ומכריע את עצמנו לטובה. מאידך גיסא, כשהוא מאיר, נדמה לנו שהחושך לא יכול לתפוס מקום ואין לו תוקף בכלל. לכן אנחנו צריכים להיזכר ש"אלמלי הקב"ה עוזרו", אנחנו לבדנו לא יכולים. וכשהוא יתברך עוזרו לאדם, אנחנו זוכים להיות מלאים באור אלוקי.