פרק כח בספר התניא עוסק בנושא מאוד כואב שמלווה כל עובד ה', אפילו מתחיל. למעשה, כל המסע של עבודת ה' מלווה בשאלה הזאת: מחשבות זרות בתפילה.
השאלה של מחשבות זרות בתפילה לא עומדת לבדה. מחשבות זרות בתפילה קשורות תמיד לתופעת לוואי שלילית שמצטרפת לאותן מחשבות זרות. כמו הנחש שמכיש בעקב, כך בעקבות כל מחשבה זרה שבאה לאדם יש נחש שמכיש אותו ואומר לו: 'אהה… אם מחשבות זרות כאלו נופלות לך בתפילה כשאתה עומד מול ה', מול המלך ברוך הוא' – שלא לומר אם הן שפלות ורחוקות מאד – 'נו, אז ככה אתה חושב לעמוד לפני המלך?!' ואז היצר הרע מפיל אותו בעצבות נוראית, ויש סיכוי גדול שעכשיו הוא ירגיש שהוא לא יכול לעמוד לפני המלך.
הרי כיצד עומדים לפני המלך? מי שזוכה לעמוד לפני מלך הוא מלא ברגש של שמחה, של שייכות, של התפעמות מהרצון של המלך לפגוש אותו, ולכן שמחה היא תמיד ההרגשה הטבעית של אדם שזוכה לעמוד לפני המלך ברוך הוא להתפלל. התורה אומרת שזוהי מעלתן המיוחדת של ישראל: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". בכל פעם שאנחנו עומדים לפני ה' – ה' קרוב אלינו. מי זוכה שמלך מלכי המלכים יהיה בקרבה אליו?! "בכל קראנו אליו", "אלוקים קרובים אליו"! העמדה הטבעית והנכונה היא שמחה עצומה, אלא שאז מגיעה המחשבה הזרה, והנחש מכיש בעקב בעקבותיה, ובכך מחשיך את כל האור של התפילה.
אומר לך אדמו"ר הזקן: אתה צריך להתבונן נכון על המחשבה הזרה.
אם הכל בתוכך היה רק דמות אחת, אז היא העומדת לפני ה' והיא החושבת את המחשבה הזרה. אותה נפש נמצאת באיזו דואליות שאי-אפשר לפתור אותה. אנחנו פונים לעומדת לפני ה' ואומרים לה 'מי את בעצם? תראי לאן הגעת! איך את נראית?! את ממש לא כפי שחשבת על עצמך כשהיית עומדת לפני ה".
אבל יסוד כל ספר התניא הוא שיש לנו שתי נפשות. ואם כך, אנחנו מגלים שבעצם מחשבה זרה בתפילה היא כמו שאדם עומד לפני המלך, ומישהו זר מגיע פתאום ומתחיל לעשות לו פרצופים וקוּנצים ורעשים – האירוע לא אמור לדכא את רוחו של העומד לפני המלך, בגלל שזה מישהו אחר. אדרבה, כשאדם יודע שהמלך ביקש ממישהו שיפריע לו כדי לגלות את עומק האהבה שביניהם, אזי הגם שיש לו מפריעים הוא דבק במלך ומסיח את הדעת מהמחשבות הזרות מפני אהבתו.
יתר על כן: על ידי כך מתחדד שאפילו בשפלותנו וריחוקנו ה' קרוב אלינו – "בכל קראנו אליו". כלומר, גם כשיש מחשבות זרות שכביכול מנתקות בינינו לבין ה', אדרבה, אז השמחה יותר גדולה מפני שדווקא המרחק מגלה אהבה בלי תנאי. אפילו כשאני רחוק, הקדוש ברוך הוא קרוב אלי בריחוקי. השמחה לא רק שלא מתקטנת, אלא מתגדלת. כשם שמלך גדול שהיו לו שני בנים תאומים ואחד נפל בשבי ומגיע ממרחקים, המלך שמח בו יותר מאשר בבן שהיה איתו וקרוב אליו תמיד – כך כשאנחנו חוזרים ממרחקים של מחשבות זרות, כאשר אנחנו לא מתחשבים במפריעים החיצוניים ועוסקים באהבה ובקשר ומאמינים שהקדוש ברוך הוא קרוב אלינו "בכל קראנו אליו", אז השמחה היא בכפלי כפליים.
