חנניה בן עקשיא.
כל אחד צריך להיות קצת חנניה וקצת עקשיא.
חנניה בבחינת מתחנן, ועקשיא מתעקש.
חנניה מתחנן לה' כעבד המפייס את רבו
רואים אותו בפינת בית המדרש מכוסה בטלית
כולם כבר הלכו והוא עדיין מתנועע במקומו בדמעות
ידיו מסבירות… הבעת פניו אומרת ענווה
ואף על פי שיש בידיו מעשים טובים הוא איננו תולה בהם
אלא מבקש מתנת חנם
ועקשיא עומד מול בורא עולם, עקשן בעבודתו
הוא לא מוותר
מתמיד ותובע את שלו. כחנה, כרחל
יש לו טענות
והוא יודע שחביבות לפני בורא־עולם אותן הבקשות
שאין הן באות ככלב הצווח הב הב
אלא כאומרות – שמע קולי
למענך עשה אם לא למעננו
למען הגדיל שמך בעולם
פסל החרות.
כל אחד צריך למצוא בתורה את "פסל החרות"
קצת פסל וקצת חרות
פסל בחינת "פסל לך לוחות"
חרות בבחינת – "חרות על הלוחות"
פסל זה הקבוע, המנהג הישן,
הגדר לגדר והגזירה לגזירה,
פסק־ההלכה באותיות קטנות, בהערות החזון־איש על המשנה־ברורה
לא תסור ימין ושמאל. אפילו כל העולם מלעיגים עליו
אין משים לבו אליהם אלא מוסר נפשו על קוצו של אות.
וחרות…
זה הלבן בין האותיות. השקט בין מזמור למזמור
זו השירה בה עולה התפילה
זה החידוש שהתחדש לו
בחיים, ובהבנה של החיים, בקריצה של בורא עולם
מתוך קרן הרחוב אל תוך לבו
חרות זה הלב שגואה ומרגיש שאהבת הא־ל נושאת אותו
כאותן נשים בעשיית המשכן שנשא לבן אותנה בחכמה
זו השלהבת שעולה מאיליה.
חשבת שכל החוקים יגבילו
והנה מתוכם אתה פורח. מתעופף כמשק כנפי היונה
גילו ברעדה.
כל אחד צריך באלול להיות
גם גילו וגם ברעדה
גילו, כי בורא עולם הוא כל־כך טוב וקרוב
רעדה, כי מה לעשות,
השולחן רועד, הלב רועד והדגים בים רועדים
האדמה רעדה ואריה שאג מי לא ירעד
שנה טובה ומתוקה.
