אי שם, לפני יותר מעשרים שנה בקונטיקט הרחוקה, במהלך קריאת הספר 'הנבואה השמימית', חוויתי הצצה אל פוטנציאל הטוב שגלום בתוכי. שם נזרע מבחינתי הזרע שהוליד את תחילתו של מסע רוחני, מסע התשובה שלי.
המילה 'תשובה' מתחלקת ל'תשוב-ה'. לשוב זה לשוב אל מקום מוכר, והאות ה' היא השם יתברך, ובתשובה אנחנו שבים אל השם יתברך ששוכן בתוכנו פנימה, שבים הביתה. כשהתורה והחכמים מתארים את הקדוש ברוך הוא ומנסים לפשט ולהגדיר את זה שאין לו התחלה ואין לו סוף, הם מדברים על יסודות של אחדות, פשטות, חסד, אהבה ושלום. יסודות אלו מצויים בכל אחד ואחת מאיתנו. במילים אחרות: בכל אחד ואחת מאיתנו קיים ניצוץ אלוקי, זורחת שמש המבקשת להאיר את חיינו. כשהשמש לא מאירה ולא מחממת את חיינו, זה אומר שהשמים שלנו מלאים בעננים. אלה יכולים להיות ענני דאגה ומתח, ענני לחץ
ופחד, ענני קנאה ומלחמה. בתהליך התשובה – כמו שאני מבין וחווה אותו – אנחנו מסירים את העננים, מזככים את הגוף ומטהרים את הנפש מכל הרעלים שהצטברו בנו, כדי שהשמש שבתוכנו תוכל להאיר ולחמם מחדש את חיינו. התשובה אינה מעשה חד פעמי ונחרץ. היא דרך חיים, תהליך שמציב אתגרים ונסיונות ללא הרף ואיננו מסתיים.
התשובה היא מעל לזמן ולמקום. אנו שבים למקום שהיינו בו בעבר, מקום שנשתכח מלבנו ועלינו לגלותו מחדש. מסע התשובה שלי הוא מסע השיבה שלי לחיים של אחדות, פשטות, רֵעות, אחווה ושלום. הוא אינו מסע שגרתי, הוא עלול להסתבך ולהיטלטל, ומעל לכול הוא מסע שאין לו סוף, מסע לאינסוף.
התשובה מתבטאת בתיקון המידות. עבודת המידות המורכבת והעדינה ביותר משתקפת באופן גלוי ביחסינו עם בני משפחתנו, בעבודה על שלום הבית ובחינוך הילדים בסבלנות, במתינות ובענווה. לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחבוש כיפה וזקן קטן עיטר את פניי, שאלה אותי בתי אורי, אז בת שש: "אבא, מה, אתה דתי?". איני זוכר מה בדיוק עניתי על שאלתה התמימה, הנוגעת ללב, של ילדתי. האמת היא שלא ידעתי מה לענות לה, אבל לא הייתי כן דיי כדי להודות בכך.
שאלתה לא הרפתה ממני זמן רב. מה באמת הפירוש של היות בן אדם 'דתי'? האם כשאני חובש כיפה אני נחשב דתי וכשאני מסיר אותה – לא? האם רק כשאני מתפלל בבית הכנסת אני דתי? וודאי שיש חשיבות גדולה לכל אותם ענינים ולמרות זאת משהו לא הסתדר לי בהגדרה הנסמכת רק על סממנים חיצוניים. כשנתיים לאחר מכן, ואחרי הרבה חקירות ויגיעות פנימיות, עלתה בי התשובה הנכונה בעיניי: מענטש.
ביידיש המילה 'מענטש' פירושה 'בן אדם'; ולדעתי להיות אדם דתי, פירושו להיות בן אדם על כל המשתמע מכך, ובעיקר בכל מה שקשור למידות ולדרך ארץ: אדם סבלני וישר, אדיב וכן, בעל חסד ורודף שלום, אוהב וענָיו, שמח בחלקו ועוזר לזולתו. אם מישהו חובש כיפה, לובש ציצית ומתפלל שלוש פעמים ביום, ובמקביל מתנהג בגסות ובגאווה, בשקר ובאלימות – פשוט וברור שהוא לא בן אדם דתי.
עם זאת, ככל שאני מתעמק בתורה ובמצוות, אני מגלה שגם מהותן ותכליתן ללמדני דרך ארץ ומידות ראויות. איך שאני לא מסתכל ולאן שאני לא פונה אני מוצא שתכלית התשובה, התורה והמצוות היא להורות לי את הדרך להיות מענטש, להיות בן אדם.