התחנכתי בתיכון שריכז בני קיבוצים ומושבים מכל אזור הנגב. אני זוכר שפעם הגיע אלינו לכיתה רב. הוא היה קטן ומוזר ודיבר על אמונה וכל מיני דברים, ולא הבנו כלום.
לקראת סוף ההרצאה אני זוכר שנעמדה המחנכת שלנו, שהייתה הרבה אחרי גיל העמידה, ואמרה: "אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינך. אתה עושה מה שאיזה א-לוהים אומר לך לעשות, ואני עושה מה שאני מחליטה", והצביעה על עצמה, "מה שאני מבינה שטוב ורע ולא בגלל שא-לוהים אמר". הכיתה התמלאה בתחושה של עליונות וניצחון, והרב הנמוך הזיע.
בדיעבד, אולי היה זה רגע התשובה הראשון שלי. הרגשתי יהיר וצודק. זה בדרך כלל הצד הלא נכון.
האדם בחטאו אמר: אני רוצה להבדיל בין טוב ורע. הוא אמר לקדוש ברוך הוא: הרי אתה נטעתי בי כזו תבונה ויכולת בחירה, ועכשיו אתה רוצה שאבטל את רצוני לרצונך? אז בשביל מה כל החוכמה הזו? בשביל מה הנבדלות משאר הבריאה? האדם הראשון היה המחנכת שלי בתיכון. היא עמדה מול הקדוש ברוך הוא ואמרה לו: אני רוצה להחליט מה טוב ומה רע. בשביל מה נתת לי כל כך הרבה שכל? אם אני אעשה מה שאתה רוצה, אז אהיה סתם כמו שאר החיות בגן.
אז הקדוש ברוך הוא אמר לה: את צודקת בתי, להתראות אחות קטנה. צאי למסע ארוך וכואב של ששת אלפים שנה, רובן בגלויות איומות ונוראות, אינקוויזיציות ופורענות, עד שמעומק כאבך תשאי עינייך אלי בחזרה, ואני אחכה לך שם, לאהוב אותך ולרפא אותך. הביאי עלי כפרה על הפרידה הזו, הנוראה. על הצער הנורא שיהיה לך במסעך.
אנחנו מתביישים להיות נבראים, מתביישים לא לדעת, "לעולם ילמד אדם עצמו לומר איני יודע". השכל שלנו לא מתחיל בנו, כלום לא מתחיל בנו. גדולי המדענים יודעים לדבר הרבה על הכל, אבל כל המדענים בעולם ביחד לא יצליחו לעולם לברוא גרעין אחד של תפוז.
חכמת ישראל עצומה ומדהימה כל כך, מיצוי כל כוחות השכל האנושי. אין חוכמה כחוכמת ישראל. מותר וגם חובה עלינו אחרי כל זה לפרוש את ידינו, לעצום את עינינו, ולומר את תכלית כל החוכמה: רצוננו לעשות רצונך.