הדבר הראשון שצריך לדעת כל מי שעוסק בחינוך הוא לא לפחד מבעיות. כל אחד מאיתנו הוא בעצם מחנך. גם מי שאיננו מורה בבית ספר הוא מחנך של ילדיו, וגם מי שעדיין איננו הורה, הוא לכל הפחות מחנך של עצמו. ילדים, וגם מבוגרים, שמזהים שמשהו אצלם לא עובד נכון, נכנסים ללחץ. העצב והדיכאון דופקים בדלת, כי איך זה יכול להיות שלכולם זה הולך בקלות, כולם בסדר, ורק לי יש בעיה? וואי, כמה שאני גרוע…
 אם הילד ניסה להשתנות ולא הצליח, הוא מתחיל לחשוב שהוא כישלון מהלך ומפסיק להאמין בעצמו. לכן, הדבר הראשון שכולנו צריכים לדעת כלפי ילדינו וגם כלפי עצמנו הוא לא לפחד. ילד צריך לדעת שזה בסדר גמור שיש בעיות. אין מה להיות מופתעים מעצם קיומן. הוא ילד נורמלי לחלוטין. אנחנו לא מושלמים! ככה זה בחיים.
 למה זה כל כך חשוב? כדי שאדם ימשיך להאמין בעצמו. כשאדם לא מאמין בעצמו, הוא ממש בעל מום. לפני כמה זמן התקשרה אלי אישה שנולד לה נכד, ה' ירחם, בלי כף יד. מרוב זעזוע, האמא לא היתה מסוגלת להניק אותו. זו באמת בעיה נוראה, אך בעיה הרבה יותר חמורה היא שאמא משדרת לילד שלה הרגשה שהוא בעל מום. במו עיני ראיתי פעם במרכז 770 בחור בלי יד, אך מלא חיות, ממש "ידו בכל". הוא מארגן גמ"חים, שיעורים, וכשהוא מסביר משהו בחסידות, אתה מרגיש שמרוב התלהבות הוא מזיז את הידיים, גם את היד שחסרה לו…
האמונה שה' נותן לך כוחות ובכל מצב אנחנו יכולים להמשיך את החיים ולהפוך את החושך לאור היא היסוד הראשון בחיים שלנו. הדבר הראשון שה' אומר לאדם הוא: בראתי אותך "בצלם אלוקים". אלוקים הוא "בעל הכוחות", והוא אומר לי: אני נותן לך כוחות לתקן ולסדר את העולם הפרטי שלך.
הדבר השני שצריך לדעת הוא שהקשיים הם אתגרים שמטרתם לגרום לנו להתעלות. הניסיונות מגיעים מכך שהקדוש ברוך הוא מאמין בנו! אתם זוכרים איך הילדים שלנו התחילו ללכת? בהתחלה אמא ואבא מחזיקים ממתק, מעמידים את הילד במרכז החדר כשמסביבו שמיכות וכרים, ואומרים לו "בוא חמודי". הילד חושב שאבא ואמא נורא אכזריים. מה הבעיה שלהם לתת לי יד? אבל הילד רוצה את הממתק. בדרך הוא נופל, וכשנופלים – בוכים. ומה אמא ואבא עושים? מתקשרים לסבא ולסבתא וצועקים בהתרגשות, "הוא הולך!". צריך לדעת שמאחורי כל ניסיון שיש לנו בחיים, מישהו שם שמח שאנחנו סוף סוף עושים צעד. ורק ככה, ממש רק ככה, אפשר להתחיל ללכת. רק ככה אפשר לגלות את כוח ההליכה שיש לילד.
תשדר לילד: יש לך בעיה? זה בסדר, זה נורמלי, סימן שאתה חי. לפני הרבה שנים, כשלמדתי בישיבה, אחד הבחורים אמר שהוא לא מרגיש את הרגל. ראש הישיבה ביקש שאני ועוד חבר ניקח אותו לבית הרפואה. הגיע הרופא, לקח סיכה והתחיל לדקור לו את הרגל, ועם כל דקירה שאל: "אתה מרגיש?" – "לא". "עכשיו מרגיש?" – "לא". עד שהוא הגיע אל הברך והכניס לו שם כזו דקירה, והבחור צרח וקפץ מהמקום. סוף סוף נרגענו, זה סימן שהכל בסדר… לכן כשילד מספר לך על הכאבים שלו, על הבעיות, תן לו מחמאות ועידוד. סימן שקורה שם משהו טוב, אם יש כאבים זה נפלא, האבר הזה חי! זה סימן שהוא חי.
"ניסיתי וניסיתי, אך שוב ושוב נפלתי". זה שניסית, זה יתן לך את היכולת להצליח בסוף. לפני שאדיסון המציא את הנורה החשמלית, הוא ערך שמונה מאות ניסיונות ולא הצליח. אשתו אמרה לו: "אדיסון אדיסון, תעזוב, תן למישהו אחר לעשות את זה. הרסת לנו את הבית עם כל הניסיונות שלך". והוא ענה לה: "ההיפך בדיוק! עכשיו אני הכי קרוב מאי פעם להצלחה. אם מישהו אחר ינסה במקומי הוא יתחיל מההתחלה, ואילו אני מכיר כבר שמונה מאות דרכים שבהן זה לא עובד…" הוא המשיך לנסות והצליח בגדול, הוא שינה את העולם. אם הוא היה מתייאש אולי עד היום היינו יושבים עם נרות בבית. אם ילד בא ואומר: "זה לא הצליח", נאמר לו: "בוא נשמע מה עשית, אתה חכם, בוא נחשוב יחד איך אפשר לעשות טוב יותר בפעם הבאה. תלמד מהניסיון שלך".
עוד מצרך קריטי להצלחה בחינוך הוא האמון שלנו בילד, האמון האמיתי, ולא רק מן השפה ולחוץ, שהוא יכול להשתנות. יכול לשבת מולי אדם נחמד ואינטליגנט ולנסות להדליק אותי לומר לעצמי שיש בי כוחות להשתנות, אך אם אני לא מרגיש שהוא מאמין בי ושאכפת לו ממני, לא יהיה לי קשר פנימי אליו. הגמרא מספרת על רבי יוחנן שראה איך שריש לקיש עובר בקפיצה אחת את הירדן. אמר לו רבי יוחנן "חילך לאורייתא". "יש לך כוח גדול ונפלא, השתמש עמו לתורה ותהיה גדול בישראל". אך ריש לקיש לא השתכנע, אז רבי יוחנן אמר לו, "אם תסכים להתמסר לתורה, אשתדל אצל אחותי, שהיא יפה ממני, שתיפגש עמך כדי להתחתן". רק אז ריש לקיש האמין לו. למה קודם לא הצליח רבי יוחנן להשפיע על ריש לקיש? כי קודם הוא לא הרגיש שרבי יוחנן האמין בו באמת. רק כשראה שרבי יוחנן מאמין בו באמת, עד כדי כך הוא רציני שהוא מוכן להכיר לו את אחותו, שהוא מוכן לשלם מחיר, אז הוא נדלק ורק אז נפתח לו הלב. ומילים אלו הפכו את ריש לקיש משודד לאחד מגדולי ישראל.
לאחד הילדים שלי היתה בעיה. בכל פעם שאשתי או אני נתנו לו כסף ושלחנו אותו לקניות, בדרך כלל הכסף לא חזר, גם כשהיה אמור להיות עודף… חשבנו מה לעשות, ולבסוף אשתי שלחה אותו לקנות לחם. ונתנה לו שטר גדול של חמשת אלפים פרנק, בערך של היום זה כ-500 שקל. הילד מביט על הכסף והוא יודע שיש סיכוי שהוא שוב ישכח ויביא את הלחם בלי העודף, ואומר "מה זה, אמא, נתת לי הרבה כסף, כמה כבר עולה לחמניה?". והיא אמרה לו, "נכון, אך אני סומכת עליך שתחזיר את כל העודף". ומה אתם חושבים? הוא חזר עם כל העודף. הבן שלי ראה שאמא מאמינה בו ומוכנה לשלם בשביל זה, וזה עבד. צריכים להיות מוכנים להקריב. אפשר לומר לילד: אני מוכן להתערב אתך על עשרה שקלים שתצליח במבחן. אולי תפסיד את הכסף, אך קנית בעשרה שקלים קשר עם לילד. בעשרה שקלים נתת לילד את ההרגשה הכי נפלאה שבעולם, אבא ואמא מאמינים בי. וגם אם נכשל, תמיד נוכל לתת לו סיבות למה זה קרה, בגלל זה או זה, אך בעצם הוא יכול להצליח.
אך מה שחשוב מאוד הוא לא להציב אתגרים קשים שהילד לא יוכל לעמוד בהם. הילד לא בתחרות אלא באימון. תעשו את ההפך ותנו לו משימות קלות והצלחות בטוחות.
מוישל'ה הוא ילד קמצן. כל שבוע, כשהוא הולך עם אבא לבית הכנסת, הוא מקבל שקית של ממתקים, אך מוישל'ה לא מוכן לחלק כלום לילדים אחרים. לפעמים אביו מכריח אותו, "ככה לא מתנהגים – אתה חייב לתת!". אך הוא בשום אופן לא מסכים, מחזיק את השקית בכל הכוח ולא נותן. האבא שאל אותי מה לעשות ואמרתי לו שיקנה שלוש שקיות חטיפי צ'יפס הכי גדולות שיש בחנות, וכשיבואו לבית הכנסת יבקש מהילד שיתן צ'יפס אחד – רק אחד – לחבר. אז לא תהיה לילד בעיה לתת, כיון שהרי יש לו כל כך הרבה. הפחתת לו את הקושי. וברגע שהוא יתן צ'יפס אחד לחבר, תעשה מזה חגיגה – תתקשר לסבא, לסבתא, תגיד לאשתך: "את יודעת מה מוישל'ה עשה היום?! הוא נתן צ'יפס!" ואז משהו בראש שלו ישתנה. בלב שלו הוא ירגיש שאפשר לתת ויש מזה הנאה וזה לא מצער. ככה הוא יגלה שהוא באמת אוהב לתת. לכן חשוב מאוד שכשנותנים לילד אימון – או שהאתגר יהיה קטן או שהפרס יהיה גדול. לפעמים אנחנו מחפשים את הילד על הדברים הלא טובים שהוא עושה, אבל צריך לחפש אותו דווקא על הדברים הטובים שלו. תפסת אותו כשהוא עשה מעשה חיובי קטן? תעשה מזה עניין!
 המטרה בחינוך היא לבנות את הילד. לשנות אותו מבפנים. לא לאלף אלא לחנך. מחנך טוב לא מסתכל על הילד שמולו, אלא איך הוא ייראה עוד עשר שנים. יכול להיות שאילפתי אותו להתנהג באופן מסוים, ואז הילד מתנדנד יפה בתפילה, לא מדבר ומקבל ציונים גבוהים, אבל לטווח ארוך זה לא יחזיק מעמד. יש הרבה ילדים שלצערנו שונאים גמרא, ולא בגלל שהם לא אוהבים ללמוד. פשוט גרמו להם להתייחס ללימוד בתור מטלה יבשה.
מורה אחת בבית יעקב סיפרה לי שהיא ביקשה מילדי הכיתה לספר מהי השבת בשבילם. ילד אחד אמר שאמא ואבא שרים יחד, ילדה אחרת אמרה אוכל טעים. ואחת אמרה: שבת בשבילי זה אבא צועק על אמא. ה' ירחם… איך הקטנה הזו תתייחס לשבת כשהיא תגדל? אנחנו צריכים לחשוב איך לבנות את הילד, להמשיך את ההצלחה לאורך זמן.
 מישהו עבר פעם בכביש וראה שני אנשים, אחד מכניס את חפירה וחופר בור, והשני מכסה וסותם את הבור לאחר רגע. זה נמשך ונמשך, והם הלכו יחד לאורך כל הרחוב, כשזה חופר וזה מכסה. הוא לא הבין מה קורה ושאל אותם, "תגידו, מה אתם עושים?". הצמד ענה לו: "אנחנו באמת צוות של שלושה אנשים. אחד חופר, שני מכניס שתיל, והשלישי מכסה. היום השני חולה ולא הגיע לעבודה, אז בגלל זה אנחנו לא נמשיך לעבוד?"… כשאנחנו הולכים לחנך, אפשר לנסות ולעשות הרבה דברים טובים בדרך, אך הכי חשוב – לשתול משהו בליבו של הילד, משהו שישריש אצלו בפנים, משהו שיגדל ויעשה פירות.