לאחר עלייתנו מרוסיה לארץ־ישראל, התגוררה משפחתנו בעיר רמת־גן, ואבי ז"ל מצא את פרנסתו בחלוקת חלב בעיר. הוא היה רוכב על חמור קטן שקנה ומחלק לתושבי השכונה חלב. באותם ימים, לא היה ברמת־גן אפילו מניין חסידי חב"ד, אולם האווירה החסידית כמו גם הידידות והרעוּת ששררו בין החסידים שגרו שם היו מופלאות.
אני זוכר שבתקופה מסוימת חיפשו מלמד טוב לילדים, ועברו מאחד לאחד ובדקו האם הוא מתאים. מה שחיפשו הוא – יהודי ירא־שמים אמיתי, שיש לו אמונת צדיקים וכו'. פעם הציעו חסיד פולין, אבי התעניין במידת היראת־שמים שלו ושמח שכבר מוצאים מישהו שנראה מתאים. באמצע הדברים מישהו אמר: "אבל מה עם כסף? מהיכן נשלם לו?" ואבי אמר: "מה נוגע כסף?? העיקר שיהיה מלמד ירא־שמים באמת!".
זו הייתה תקופה שפשוט לא היה כסף! כמדומני, בבית אפילו לא היו כיסאות, היה רק ספסל. אבל לא הטריד אותם כמה יצטרכו לשלם וכמה מאמץ יהיה כדי להשיג את הכסף, העיקר שלילדים יהיה מלמד ירא־שמים. זה מה שהעסיק אותם וזה מה שהיה חשוב עבורם.
באחת השבתות אבי הלך לבני־ברק כדי לטבול במקווה, כי ברמת גן לא היה מקווה. יהודי אחד, שהיה שם גם כן באותו זמן, שם לב שאבי (לפי סגנון הלבוש שלו) אינו מבני המקום. הוא קרא לאבי והחל לשוחח עמו, התעניין לדעת מיהו ומהיכן הוא. אבי מצדו, התעניין גם הוא לדעת פרטים על בן שיחו. השיחה התגלגלה, והתברר שהלה למד בעבר בישיבת 'תומכי תמימים' בוורשה. היה זה ר' מאיר בליז'ינסקי.
כשאבי שמע זאת, אמר לו מיד: "מה אתה עושה פה? בא אלינו לרמת־גן". ר' מאיר קצת חשש, ושאל את אבי ממה יוכל להתפרנס ברמת־גן. אבי שאל אותו ממה הוא מתפרנס עכשיו, והוא ענה שמתפרנס מצביעת בתים. אמר לו אבי: "אל דאגה. תבוא ונסדר לך פרנסה ברמת־גן".
למחרת, ביום ראשון, כאשר אבי חילק את החלב, בכל בית שעבר בו הוא בירר אצל בני הבית היכן הם קונים את הלחם, ואמר להם: "עשו לי טובה אישית; יש לי בן־דוד שעובר עכשיו לרמת־גן והוא מתפרנס ממכירת לחם. בבקשה, אם תוכלו – קנו ממנו את הלחם. פשוט טובה אישית".
וכך הוה. רוב האנשים הסכימו והחלו לקנות לחם אצל ר' מאיר – שהחל לעסוק בכך – אף שעד אותה תקופה כלל לא הכירוהו. זו הייתה דאגה אמיתית מאחד לשני, ידידות ואחווה אמיתיות.
דבר נוסף שחקוק היטב בזיכרוני מאותם ימים, הוא רגש הפשטות שהיה אצל החסידים. כולם היו יהודים בעלי רגש חסידי חם.
לדוגמה, אני זוכר כיצד בשבת אחת ישבו כמה מהחסידים בעיר והתוועדו, ור' אברהם דוד ינובסקי לימד ניגון ישן שזכר. ר' מאיר בליז'ינסקי התלהב מאוד מהניגון, וביקש לנגנו שוב ושוב.
יום או יומיים אחרי שבת, אני רואה את ר' מאיר מרחוק רוכב על חמורו. כשהבחין בי קרא לי: "יואל, יואל, בא הנה". ניגשתי אליו, והוא שאל אותי אם אני זוכר איך מתחיל הניגון שר' אברהם דוד לימד. הזכרתי לו את התחלת הניגון, והוא התחיל לנגן אותו. אני זוכר כיצד אט אט הוא נכנס לדבקות, עזב את המושכות של החמור ולא שם לב לאן החמור מוביל אותו…
זה היה רגש טבעי שהתעורר אצלו. הוא לא תכנן זאת וזה לא היה מלאכותי. הוא פשוט התעורר מהניגון, עד שהתרכז רק בו ושכח בכלל שהוא יושב על חמור.
בבחרותי למדתי בישיבה בתל־אביב. בישיבה, וכמו כן בבית־הכנסת חב"ד בנחלת בנימין, ששכן בסמיכות לישיבה, היו אז דמויות חסידיות מיוחדות שהשפיעו רבות על הבחורים. אנחנו היינו ישנים בדירה לא הרחק מהישיבה, ובית־הכנסת ניצב בדרך אליה. כך שכמעט בכל פעם בדרכנו מהדירה לישיבה היינו נכנסים לבית־הכנסת לבדוק מה נשמע בו, וכמעט תמיד היה מה לשמוע.
הייתה מורגשת בבית־הכנסת אווירה מיוחדת. לא דיברו הרבה, גם לא אמרו הרבה מדי 'לחיים', וכמובן שאף אחד לא דיבר מילה רעה ח"ו על השני. אחרי אמירת 'לחיים' היו בעיקר מעלים זיכרונות מהרבי ומליובאוויטש.
בבית־הכנסת חב"ד בנחלת בנימין היו חסידים "יפי מראה". לא היו שם משפיעים או עובדים גדולים, אבל האווירה החסידית הכללית ששררה שם הייתה מיוחדת. אינני בטוח מה השפיע עלינו יותר – הישיבה או בית־הכנסת, אולם שניהם כאחד חרטו רושם עמוק על כל אחד ואחד מהבחורים.
יש כמה דמויות הזכורות לי במיוחד מאותם ימים – מהישיבה ומבית־הכנסת.
אחד הבולטים שבהם הוא ר' מיישק'ה גוראריה. הוא היה עמקן גדול בחסידות. המיוחד שבו היה לא רק חוש ההעמקה שלו, אלא שתמיד היה 'מונח' בעניין. בכל פעם שדיברו אתו, היה ניתן להבחין שלא רק שהוא זוכר את מה שלמד אלא שהוא ממש 'מונח' בעניין.
בשנים בהן הרבי הריי"צ עורר על כך שיש ללכת ליישובים ולדבר עם האנשים על יהדות, הוא היה אז היחידי בארץ־ישראל שהיה שייך לזה. ואכן, הוא היה מרבה ללכת ברחבי הארץ ולדבר עם אנשים, להסביר להם על יהדות.
אני זוכר גם את ר' נחום גולדשמיד, שהוא היה יהודי שיכל לשבת בהתבוננות במשך כמה שעות ברציפות. הוא היה יורד לפארק שהיה סמוך לביתו וחושב שם חסידות. היינו רואים אותו יושב וחושב, בהתחלה עם ספר פתוח ואחר כך היה סוגר אותו וממשיך לחשוב.
אני זוכר התוועדות פורים שנערכה בביתו של ר' מיישק'ה. חלק גדול מהמשתתפים היו כאלו שעוד למדו בליובאוויטש. הם ישבו יחד, אמרו 'לחיים', סיפרו זיכרונות מליובאוויטש וניגנו הרבה. ראו במוחש את התרוממות הרוח שחשו באותה שעה.
לפתע הלך ר' מיישק'ה לחדרו והביא משם מכתב של הרבי הריי"צ. כשחזר נעמד על הספסל ואמר: "נמצא ברשותי המכתב המקורי שכתב הרבי לחסידים בהיותו ברכבת בעת שעזב את רוסיה". את המכתב הזה כתב הרבי הריי"צ, בעיפרון, באיסרו־חג שמחת־תורה תרפ"ח בעת נסיעתו ברכבת אל מחוץ לרוסיה.
הרבי נתן את המכתב לר' מיישק'ה, שהיה גם הוא על הרכבת באותה שעה, על־מנת שימסור אותו לחסידים. הוא הקריא מתוך התרגשות גדולה את המכתב, שתוכנו הוא שהרבי לעולם אינו נפרד מהחסידים. אני זוכר כיצד החסידים הקשיבו לו בשקיקה ובהתרגשות. אפשר היה לראות דמעות מתנוצצות בעיני כולם.
אני זוכר כיצד פעם ר' מיכאל דבורקין נהיה קצת ברוגז על מישהו, ואמר לו: "האמת היא שאני צריך לתת לך סטירה, אבל כיוון שאני בכעס לא אתן לך. אם אני אסטור לך, אתה תחשוב שזה מגיע מצד הכעס שלי ולא בגלל שמגיע לך. אבל תדע שהאמת היא, שלך – מצידך – מגיעה סטירה!".
ר' מיכאל היה מאוד מסור לרבי הריי"צ. בליל ראש־השנה ה'ת"ש, כאשר הרבי הריי"צ היה בוורשה בעת המלחמה והיה נתון בסכנת נפשות ממש, והחסידים לא ידעו מה שלום הרבי, ר' מיכאל ניגש לעמוד לתפילת מעריב, ומיד בהתחלה, בפסוק "ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה", הוא פרץ בבכי נסער, בהיסטריה ממש, עד שהחל להכות את עצמו באגרופים.
הוא היה יהודי מיוחד, לא כל־כך מיושב ב'כלים'. היה לו גם קשר מיוחד עם הרבי שלנו. בשנים האחרונות לחייו הוא היה אצל הרבי הריי"צ בניו־יורק. הוא נפטר בערב חג השבועות, והייתה נדרשת השתדלות מיוחדת כדי לקבור אותו לפני כניסת החג, כדי שקבורתו לא תתעכב כמה ימים, עד לאחר החג. מספרים שהרבי ישב ליד הטלפון זמן ארוך כדי לדאוג לזה. היה צורך בהשגת אישור מרופא ועוד כמה דברים טכניים. הרבי הבטיח לרופא עולם הבא עבור השתדלותו זו. יש שאף מספרים ואומרים שהרבי הבטיח לרופא "עמי במחיצתי" עבור כך.
בהזדמנות מסוימת, ר' מיישק'ה סיפר את הסיפור הבא: היה יהודי שקראו לו ר' שמואל חרול'ער. הוא היה בעל מעלות רבות: היה למדן גדול בנגלה ומעמיק נפלא בחסידות, ובנוסף, הוא היה גם בעל 'עבודה' גדול, מסור מאוד אל הרבי הרש"ב ומקורב אליו. הוא היה קרוב משפחתו של ר' מיישקה.
אח של ר' מיישקה, ר' הירש'ל, היה גר בקרמנצ'וג וניהל בית־חרושת קטן שממנו התפרנס. פעם הגיע ר' שמואל חרול'ער לבקר את ר' הירש'ל גוראריה, ונכנס אל בית־החרושת. היה זה לפנות ערב, ולכבודו של ר' שמואל אמר ר' הירש'ל שכבר סיים את עיקר העבודה ותוך דקות ספורות ילכו הביתה. הוא אכן הזדרז והשתדל לסיים את הדברים הנחוצים לאותו ערב במשרד, ולאחר כעשר דקות יצא אל ר' שמואל לקחתו לביתו. אולם למרבה הפלא, הוא לא מצא את ר' שמואל בבית־החרושת. הוא ערך חיפוש נוסף, אבל ר' שמואל לא נמצא.
עלה בדעתו, שייתכן שר' שמואל לא הרגיש בנוח להישאר בבית־החרושת ולהטרידו, ואולי החליט ללכת לביתו לבדו. אבל כאשר הגיע ר' הירש'ל הביתה, נוכח לראות שר' שמואל איננו שם. הוא חשב שאולי נמצא הוא בבית־הכנסת, אבל גם שם הוא לא היה. כך עברו כמה שעות של חיפושים, שבסופן חזרו לבית־החרושת לחפשו שוב. כעת ערכו שם חיפוש מדוקדק יותר, ואכן לאחר חיפוש מצאו את ר' שמואל עומד בתוך 'כוך' צדדי קטן, ראשו רכון על ידו השעונה על הקיר והוא שקוע במחשבתו!
ר' הירש'ל שמח סוף־סוף למוצאו, ופנה וקרא לו: "ר' שמואל, ר' שמואל", אבל ר' שמואל לא שמע מאומה. רק לאחר שר' הירש'ל נענע את ידו, התעורר ר' שמואל ואמר לו: "נו, אתה כבר מוכן ללכת?…".
כאשר הם באו הביתה, השעה כבר הייתה מאוחרת ור' שמואל היה צריך להתפלל מעריב. הוא נטל את הגארטעל והחל לחגור אותו. תוך כדי שהוא תוחב אצבעותיו לקשור את הגארטעל, התחיל לומר "והוא רחום יכפר עוון", ופרץ בבכי חרישי. כנראה זה היה בהמשך ל'דקות הספורות' בהן היה שקוע במחשבתו…
