הלכתם כמה חברים לים, נהניתם חבל על הזמן, שמש טובה, אחלה גלים, קצת מטקות על החוף. בדרך חזור אתה מעלה תמונות מטורפות לפייסבוק, וגם שולח בקבוצה של החבר'ה בווטצאפ שכולם יראו כמה היה כיף. עוברת שעה, עוברות שעתיים, דממת אלחוט. אף אחד, אבל ממש אף אחד, לא הגיב, אפילו לא אימוג'י קטן לרפואה. עכשיו תגיד, איך היה לך הים?
מה קרה? כבר לא היה כיף? השמש לא זרחה? לא היו גלים? מה גרם לך להתפנצ'ר ככה?
האמת, שכבר מזמן אנחנו לא חיים את החיים בעצמם, אנחנו חיים את החיים בשביל אנשים אחרים שאת חלקם אנחנו בכלל לא מכירים. גם החוויה המרגשת ביותר זקוקה לאישור של כל כך הרבה אנשים כדי שאני ארגיש שזה באמת היה שווה. ומה איתי? מה אני, צנון? דעתי האישית לא משנה ביחס לדברים שעוברים עליי? מה עם פשוט לחיות את החיים שלי בעצמי, בלי להיות תלוי כל הזמן באישורים מהסביבה?
בעצם יוצא שהחיים עוברים לידינו, אנחנו לא עסוקים בלחיות אותם, אלא בלחשוב מה אנשים אחרים יגידו על החיים שלי. אני נמצא באירוע, אני לא עסוק בלהתרגש, אני עסוק בלצלם ולשלוח. אני כבר לא בוכה עם עצמי ולא שמח עם עצמי וגם לא חושב עם עצמי. איך אפשר לבכות באמת אם אני כל הזמן עסוק בלחשוב מה כולם יגידו על הבכי שלי?
וזה לא שמדובר במעגל של חברים קרובים, כל ה"חברים" שלי בפייסבוק באמת אוהבים אותי? כמה מהם יסכימו להלוות לי מאה שקל כשאני תקוע? מסתבר שלאט לאט אני מאבד אפילו את הנכס הזה, הקשר האמיתי והמתמסר עם אנשים אחרים.
ברור שאפשר לעשות המון דברים טובים עם הכלים האלו, אין ספק בזה. השאלה בכל דבר היא מה המחיר שאני משלם. רוב האנשים שראיתי שילמו על הכלי הנפלא הזה בחלקים מחייהם, הם הקריבו חלק מחייהם הפרטיים ומרגשותיהם האינטימיים ביותר על מזבח הפייסבוק והווטצאפ.
אם כל זה נכון כלפי כל אדם בעולם, כלפינו, בניו של המלך, זה נכון פי אלף. הנשמה היא יצור מאוד עדין ורגיש, יש לה נטייה כרונית להתרחק מאור הזרקורים, "במסתרים תבכה נפשי". מי שמחפש לגלות את נשמתו צריך ללמוד לתת לה את המרחב שהיא זקוקה לו. הנשמה לא רוצה לבכות או לשמוח או כל דבר אחר בשביל אף אחד, חוץ מה' יתברך. לא נראה לי שטוב לה כל החשיפה הזו, וזה עוד בלי כל הדברים הלא נקיים (בלשון המעטה) שקורים ברשתות החברתיות.
בואו פשוט נחזור לחיות!