סגולת ימי אדר ופורים היא עניין "ונהפוך הוא". עם ישראל מגיע לתחתית של התחתית בארמונו של אחשוורוש, ומשם, בנִסים גדולים מתוך רחמיו של ה', מתהפך הכל לטובה. בלימוד ימימה, המקומות של התחתית, כל הקשיים, העומסים, הירידות – נקראים "הפוּכים". כי הם הפוכים לכיוון הזרימה, העליה, הם הפוכים לכיוון שבו אנו נותנים אמון בכוחות שלנו, בנשמה הטהורה שלנו. הם הפוכים לכל מה שאנחנו רוצים. הם כמו סכר שמעכב את נהר הטוב מלזרום. והמלאכה הנפשית היא תמיד: להפוֹך את ההפוּך – לטוב.
הזוהר הקדוש מכריז מי ראויים להיכנס בהיכלו של משיח – מי שהופכים חשוכא לנהורא ומרירו למִתקא. כל מי שיודעים להפוך את החושך לאור, ואת המר למתוק. כל מי שיודעים לקחת את המקומות ההפוכים שבנפש, החשוכים, המרים ומרירים, ולעשות מהם טעם גן עדן.
צאי מתוך ההפיכה
ראשית ההבנה כיצד להפוֹך את המרכיבים ההפוכים שבנפשנו למרכיבים טובים ומחזקים, היא בהסכמה לכך שבכלל התעורר בנו מרכיב הפוך ומחליש. הסכמה לכך שהירידה היא חלק מהעליה, הירידה מכוננת את העליה. "מרכיבי הירידה – באים ללמד אותך לדייק", כך אומרת ימימה, ומסבירה: "כי אז את בונה ועולה שוב, וחוזרת למקומך". לפעמים הכאב והירידה טובים לנו, הם מאותתים לנו שמשהו לא מתנהל כשורה. לפעמים ירידה יש בה אִוורור של המערכת, הקרקע זזה ונשברת, ומבקשת להצמיח מתוכה משהו חדש. לבנות משהו חדש, כדי להגיע למקום יציב יותר מזה שהיינו בו עד כה. כשמסכימים לרדת, מתחילים לגלות. הלימוד מבקש מאיתנו לא להיאבק בירידה, כי ככל שניאבק במרכיבים ההפוכים – רק ניתן להם כוח. כל האנרגיה שלנו תלך על מאבק בירידה, ולא על הבניה שאמורה לצמוח ממנה. לכן, עלינו לנסות להסכים לירידה, לקבל, לטעת בתודעה שלנו את ההבנה שמשהו עומד לצמוח מכאן, מהירידה והכאב. משהו עומד להתגלות.
ההבנה השניה כיצד לפעול מול המרכיבים ההפוכים היא שהנפש שלנו חכמה כל כך, שברגע שהיא מזהה שמשהו חסר בתוכה – היא כבר רואה מול עיניה את המקום השלם שאליו היא רוצה להגיע. "האדם מזהה חסר – ולמעשה יש לו את כל המרכיבים להתחיל שלם". כשאדם מזהה כמה הוא חלש במקומות מסוימים בחייו, זה עלול לצער ולהחליש עוד, אבל גם מסמן בדיוק את המקום בו עליו להתחזק. אדם שמזהה חולשה בנתינה שלו – מקבל כמתנה משמיים את ההבנה איפה בדיוק להתחזק. כשאנחנו מזהים שאנחנו חסרים, חלשים והפוכים מהטוב בנקודה מסוימת – זהו חסד. זוהי אצבע אלוקים שמצביעה לנו בדיוק, אבל בדיוק – על מה שצריך להפוֹך לטוב.
הרבה פעמים אנחנו מזהים בתוכנו חיסרון, ולא עושים עם זה כלום חוץ מלהיחלש. זוהי לא מודעות נכונה, אין לה ערך, מפני שאין בה בנייה וחיזוק. אין עניין לדעת סתם מה החולשות שלנו, בלי לתקן אותן. ימימה אומרת שבכל חסר יש מרכיב רצוי וחיובי, כי כל חסר מנתב אותנו, באופן אוטומטי, להעמיד מולו את המקום השלם והרצוי שאליו אנחנו שואפים. גם אם יקח זמן, גם אם השלם נראה כרגע כמו חלום דמיוני, בכל זאת האדם לא יכול להישאר רק בתחושת "חסר לי", הכוחות הטובים שבנפש כבר מראים לו את השלם הרצוי. כבר חולמים קדימה. כבר מדמיינים איך הכל יתהפך לטובה. גם אם כרגע, ברובד הגלוי לעינינו, יש בעיקר חסר – בכל זאת החסר לא שולט, כי בתוכנו, במקומות העמוקים, הפנימיים, השייכים לטוהר הנשמה שלנו – יש כבר ציור של שלם. ויבוא הזמן שהוא יתגלה ביופיו.
נבראנו באור
האור היוצא מתוך החושך, והטעם המתוק היוצא מתוך המרירות עצמה, הם פלא גדול. הם משאירים אותנו משתאים מול חסדיו של ריבונו של עולם שתמיד מגלה לנו איך להתקדם, אנחנו צריכים רק להטות אוזן, להקשיב היטב ולהאמין בטוב.
אחד המשפטים האהובים עלי בלימוד ימימה הוא: "יש לגלות את האור מתחת לכל חסר, כי נבראנו באור". מתחת לכל חסר, מתחת לכל צרה ומכאוב, ממתינים לנו אורות עדינים. הם היו שם תמיד, הם יהיו שם תמיד לטובתנו. זוהי התבוננות עמוקה לקחת את הנושא שהכי מכאיב, הכי מוריד, הכי הפוך לכל מה שאנחנו רוצים בחיים – ולנסות לגלות כיצד הוא בכל זאת מאיר לנו. כיצד קרן האור הקטנה שנוכל למצוא בו, תאיר חשיכה גדולה. כיצד טעם אחד מתוק שנוכל למצוא בו, יוכל להמתיק את המציאות שיש בה מרירות וחולשה. העולם כולו, וגם אנחנו, נבראנו מתוך "ויהי אור". המרכיבים החסרים תמיד באים כדי לחשוף בתוכנו עוד הארה, עוד התחזקות, עוד התייצבות. ימימה אומרת שאחת הדרכים ליישר את הנקודה ההפוכה ולכוון אותה בחזרה אל השלם, היא לתת לעצמנו טוב. להזכיר לעצמנו בוקר וערב שנבראנו בטוב, שאנחנו לא לבד בעולם, שיש מי שמכוון ומאיר לנו. "בשינוי הזה מתרחש 'ונהפוך הוא' – כל ההפוך הזה נהפך לאור חוזר" (ימימה). כל הייאוש, העמעום, הירידה – יכולים להפוך להתלהבות, לבהירות, לחום לב, לאמונה, לאור גדול. כל הפוּך יכול להתהפך לטובה.
תגובה אחת
יפה מאוד!