סיפר לי פעם ידיד שהיה משגיח בישיבה של חסידי גור, שפעם אחת הגיע ראש הישיבה דאז, האדמו"ר ה'פני מנחם', לביקור בפנימייה. כשהוא הגיע, הבחורים היו מאוד דרוכים, והסתכלו על כל פרט. וכך הוא אמר לי, בקוד החסידי שעוד רגע אסביר: "הרבי עשה פעולה אחת שלא נשכח אותה, היא הייתה שווה יותר מכל השיעורים. לפני שהרבי נכנס לתוך הפנימיה, הוא סידר את הקפוטה, והידק את הגרטל". זהו.
אני לא יודע אם אתם מבינים את החשיבות בפעולה הזו, זה לא כל כך משנה – כל אחד והעולם שלו. אבל המשמעות היתה ברורה – שבעיני הרבי, הפנימייה, והביקור בפנימייה, זה חלק מעבודת ה'. כמו תפילה. "את זה", הוא אמר, "אני לוקח איתי שנים רבות".
הוא כנראה כיוון למה שמסופר בזוהר על רבי שמעון בר יוחאי, שכשהיה הולך לבקר תינוקות של בית רבן, היה אומר: "אני הולך לחזות פני השכינה".
אנחנו הולכים בכל בוקר או בכל ערב, כל אחד לפי תחום ענינו, ממש לקבל פני שכינה. אין מקצוע יותר חשוב בעולם ממקצוע החינוך. זה באמת להעמיד דורות שלמים. אפילו הכשלונות כלולים בתוך העסקה הזאת. חז"ל הרי אמרו כמה חביב הבל תינוקות של בית רבן. מה זה הבל? כשילד מתאמץ ומוציא את המילה האאאא, הבל, לא יוצא מה שהוא רוצה, לפעמים אפילו יוצא משהו הפוך – חינכו אותו להגיד "ואהבת" ויוצא לו "ואייבת" כי הוא לא מצליח להגיד את זה טוב. ואף על פי כן זו אהבה. הנסיונות, ואפילו הכשלונות שלנו המחנכים, אפילו אלו חביבים כמו ראיית פני שכינה.
זו נפקא מינה עצומה באופן ההגעה לכיתה מחר בבוקר. כל אחד יתרגם את הקוד הזה לעצמו. הרבי מגור הנוכחי עשה שינוי קל, באותיות הקטנות, אבל משמעותי מאוד. בגור כולם הולכים בלבוש זהה, עם כובע עגול. גם הרבי הולך עם כובע עגול, אבל כובע שיש בו קטיפה. והוא נתן הוראה שכל המלמדים ילכו עם קטיפה, כמו שלו. המשמעות היא אחת. כל ילד בגור, וזה אלפי־אלפי ילדים, כולם הבינו מסר אחד – המחנכים הם הסיירת של החסידות. אנחנו בונים את המפעל הכי חשוב שיש, וזה נקרא אדם. ממש שותפים בבריאה. נעשה אדם נאמר בעבורנו. כי אם יצאו ילדים טובים, רגועים, מאוזנים, בריאים בגופם ובריאים בנפשם – זה גם תורה, כי התורה היא תורת חיים – שיהיו מלאים בתורה ובמצוות, במידות טובות, באהבת ה', ביראת ה', באהבת ארץ ישראל, באהבת עם ישראל, אז בנינו דורות שכל הבעיות שקיימות בעולם ובעיקר במדינה, ייפתרו בהם באופן טבעי. המון־המון בעיות נובעות מהצורך לטפל בתולדות של בעיות אנושיות, נפשיות, חברתיות ומשפחתיות. אנחנו נותנים טיפול מונע ויוצרים באופן חיובי אישיות בריאה.
תאווה אחת לא תעזוב
הדמות שתמיד עומדת מול עיניי זו דמות המלמד האגדי האולטימטיבי שכתוב בגמרא, רבי שמואל בר שילת.
הגמרא מספרת עליו שפגשו אותו פעם בגן הירק שלו, אמרו לו: "מה אתה עושה פה בגן הירק? אתה לא מלמד בתלמוד תורה?" והוא ענה: "תאמינו לי. שלוש עשרה שנה לא ביקרתי בגינה שלי, שלוש עשרה שנה, וגם עכשיו דעתי עליהם, על התלמידים". זה שיעור. זו דמות. גם בבין הזמנים, גם בחופשה, התלמידים בדעתו. למען האמת, התלמידים הם משוש ליבנו.
יש אגרות של ה'נתיבות שלום' שהוא שלח לתלמידים שלו. מקבלים מהן שיעור על איך נראית אהבה בין מורה, ראש ישיבה, רבי, לתלמידים שלו. בסלונים, כשהרבי יוצא מהתפילה מלווים אותו, ואז ניגשים אליו לשאלות קצרות, מי שיש לו שאלה של דקה. היה איזה אחד, שקצת לא הסתכל על החברים והאריך יותר מדקה. מאחורה, היו כמה שהתעכבו, ואחד אמר – "הוא חושב שהוא בן יחיד". כעבור כמה דקות הגיע זמנו לגשת – אז הנתיבות שלום הסתכל עליו, חייך ואמר: "האמת היא שהוא באמת בן יחיד. אבל האמת היא שגם אתה בן יחיד. הוא בן יחיד, אתה בן יחיד. כולכם בנים יחידים".
היתה לנו פעם התלבטות בתלמוד תורה אצלנו. היה מלמד שאחד התלמידים בכיתה היה הבן שלו, והתלבטנו מה לעשות. חששנו שהילדים יראו את יחסו החיובי של האב לבנו כפרוטקציה. התייעצנו עם ר' יום טוב זילברמן, והוא אמר שהילדים מצפים שהמורה יגלה אהבה לבן שלו כמו כל אבא. הם לא מצפים שהוא יהיה אדיש לילד שלו. זה לא נורמלי. הנתיבות שלום היה אומר שהצדיקים הצליחו לסלק את כל התאוות ואת כל המידות הרעות, חוץ מתאווה אחת שהם לא הצליחו לסלק, חמדה אחת, והיא האהבה הלא מידתית שלהם כלפי בניהם. הם אוהבים את הילדים שלהם יותר מאחרים. הקדוש ברוך הוא דאג לכך שהם יאהבו את ילדיהם יותר. למה? כדי שהם יבינו קצת עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב את בניו, את ישראל. וזה שיעור גדול. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו.
סבא, אני לא סובל אותך!
אני רוצה לשתף אתכם בעוד שני סיפורים על הנתיבות שלום, את שניהם שמעתי מצאצאיו של הנתיבות שלום.
הסיפור הראשון הוא שכאשר ה'דברי שלום' התמנה להיות רבי, הוא הפסיק לכהן כראש הישיבה ומינה לתפקיד את בנו, הנתיבות שלום. אגב, חשוב מאוד לדעת שמדובר בדמויות שהן היו גם למדניות ביותר. יצא בשנתיים האחרונות קובץ השיעורים של הנתיבות שלום על הש"ס. קניתי את זה לישיבה אצלנו, ונתתי את זה לר"מים. היו שיעורים, באמת, מהטובים ביותר. כמו של כל ראשי הישיבות הליטאיים ומעלה. וכשהנתיבות שלום התמנה לאדמו"ר, הוא מינה את בנו, הרבי של היום, להיות ראש הישיבה, ובאותה הזדמנות נתן לו טיפ. הוא אמר לו כך: "כשאתה נכנס לכיתה, תעבור על הפנים של התלמידים אחד אחרי השני. תכלול אותו באהבה. תפנים כל אחד מהתלמידים. אגב זה, תראה אם הוא נוכח בכיתה או לא". ניסיתי את זה תקופת מה. אין לי תלמידים בגיל תיכון אבל בכל זאת, וזה עולם אחר לגמרי. הרבי של היום, אמר לי פעם: "הגיע אלי בחור מישיבה ליטאית. הוא הגיע שבור ורצוץ, ואצלנו הוא פרח. הוא לא נהיה חסיד, אבל הוא פרח. ולמה? כי אצלנו אהבו אותו בלי תנאי. בישיבה הקודמת המדד היה אם הוא למדן או לא למדן. אצלנו זה לא היה המדד". זהו המבחן הראשון, עד כמה אתה אוהב את מי שאתה מלמד.
הסיפור השני לדעתי כבר יותר מורכב. בשבת אחת או באחד החגים, התארחו אצל הנתיבות שלום בני משפחתו. כשהם יצאו מהבית ונפרדו, הוא ליווה אותם. אחד הנכדים, שהיה ילד קטן, התחיל לדבר דברים קשים נגד הנתיבות שלום. "סבא, אני לא אוהב אותך, לא סובל אותך". אולי הוא אפילו בעט קצת. תמיד זה יכול מאוד להביך. כל שכן כשמדובר במשפחה של אדמו"ר, יש לזה כל כך הרבה השפעה, עם כל כך הרבה תלמידים. כולם עמדו בצד נבוכים, ואז הנתיבות שלום אמר לו: "אבל אני אוהב אותך". הילד המשיך לצעוק על הרבי, והנתיבות שלום אמר לו: "אבל אני אוהב אותך". כעבור כמה דקות, היא סיפרה לי, היה מתח גדול, הילד נשבר, פרץ בבכי, וחיבק את הסבא. זה שיעור בענייני חינוך. אהבה משתלמת.
האמת היא שזו לא דווקא השקפה חסידית, זה אל"ף בי"ת של להיות מורה טוב. איך יכול להיות מורה אם הוא לא אוהב את התלמידים? ובחינוך, אני חייב לומר, יש מבחנים קשים מאוד. יש גילאים שאתה מתלבט האם להמשיך במקצוע או לא. קיבלת כיתה קשה – זה תיק. אין לנו פתרונות לכל המצבים המורכבים, אבל יש לנו פתרון אחד חשוב: להכניס בלב אהבה. זה התפקיד. זו עבודה, והיא ברת השגה. אם התורה ציוותה "ואהבת" גם את ה' אלוקיך, וגם לרעך כמוך, סימן שאפשר לסגל ולתרגל את השריר הזה שנקרא שריר האהבה. וזה תפקיד. תפקיד משמעותי מאוד.
הרב דוד דודקביץ'
ראש ישיבת רועה ישראל ורב היישוב יצהר
מתוך שיעור שנמסר בשנה שעברה בכנס הר"מים והמחנכים השנתי "חינוך לאור תורת החסידות"
