"עכשיו השעה תשע קטנות אחרי עגולה חמש – איזו שפה דיברתי עכשיו?", הניסיון של אלידע בר שאול לאתגר את הידע הדל שלי בענייני צבא, כצפוי,
עוד פעם היא הגיעה. הקדימה היום. כבר ארבעה ימים שהיא עומדת ככה ליד הדלת של החנות. אני ממש יכול לזהות את המבט המהוסס. להיכנס או
אורו של רבי שמעון המאיר לנו בספר הזהר עוד מקיף אותנו מהוד שבהוד בל"ג בעומר, בדרכנו אל יום ירושלים, חסד שבמלכות. וכמו מתנה גנוזה, ממש
ההתוועדות בנויה ברובה מסביב למזמור קכב בתהילים: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵך: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ
א' תמוז תשכ"ז, ירושלים המשוחררת לרחל היקרה, הרבה זמן רציתי לכתוב לך, אך לא עלה בידי. האמת היא שהרבה פעמים ניסיתי לכתוב, אך היד רעדה
ליל שבת לאחר הסעודה, אני יוצא מביתי ופוסע לכיוון הדוידקה, רחוב הנביאים, רחוב ישעיהו, עובר ליד קולנוע אדיסון של ילדותי, וממשיך לכיוון מאה שערים. יש
רק הבמות שלום חברים! תזכו ליום ירושלים שמח ומלא אור! נראה לי, שהדבר העיקרי שראוי להזכיר כשמדברים על ירושלים, זאת האמירה של חז"ל ש"ירושלים לא
קצב החיים בארץ הקודש הוא עניין עצום שכדאי להתבונן בו, או יותר מדי רציני מלהתעלם ממנו. אם רק נעצור ונספר לעצמנו מה היה כאן במהלך
הי! צדיק! כן, כן, אתה! הצדיק עם הפאות והציצית, בוא לכאן שניה. * בטח עפתם על עצמכם עכשיו, סוף סוף מישהו מכיר את גודל מעלתכם.
בואי כלה היא הולכת לאט, אל עבר החופה. שנות החיפושים והבקשה, מאחוריה. וגם שבעת השבועות מאז הם החליטו להקים את ביתם יחד, כבר הגיעו לתכליתם.