זה היה ביום שישי אחרי שישה שבועות רצוף בעזה. המפקד הפתיע פתאום והודיע לנו שכולם יוצאים לשבת. משמחת תורה לא יצאנו. עזבנו באמצע החג במיידי
חצות לילה. צלילים ענוגים עולים מהגיטרה וממלאים את הבית. על השולחן מוצב ספר 'חיי מוהר"ן', ולצידו, בעיניים עצומות, יושב ישראל דגן כשהוא מנגן ושר את
תפילה עבורי זאת פסגה, ותפילות השבת הן מעין עולם הבא. אני בוכה בכי של התרגשות, אוספת את כל המאוויים, ושופכת את ליבי. אולי זאת התפילה
הפעם נעסוק בפרק כה בתניא, והאמירה של רבותינו במשנה "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" עומדת ביסודו. אדמו"ר הזקן מבאר שבמאמרם
שלום חברים יקרים, אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המצרים, ומבחינה היסטורית אלה ימים לא פשוטים לעם ישראל לכלל ולפרט. כדי להתעודד ולהתחזק, זה הזמן להיזכר
י"ז בתמוז, 'שלושת השבועות', ביטוי שהשנה נשמע כל כך רחוק, כל כך קרוב. טו"ב ימי ההכנה של הלב המרצין לאיטו הפכו לשנה של הכנה. ונראה
אין לי כח, אין לי כח, אין לי כח, אין לי כח. * את השיר מעורר ההשראה הזה לא כתב ר' יהודה הלוי, גם לא
לחיים, אחים יקרים, לחיים ולברכה! הפעם רציתי לפתוח ולספר לכם על דוד ויצחק, שהיו חברים כמו אחים זה לזה. בשמחה ובכאב, בקושי ובהצלחה, בימי גאות
בדרכנו על פני לוח השנה מאז אירועי שמחת תורה, לכל יום ולכל חג יש משמעות מחודדת הרבה יותר. הנה אנחנו כבר בתוך שלושת השבועות שמזכירים