מה יכול לחזק אותנו נוכח האירועים הלא פשוטים העוברים על עם ישראל בעת האחרונה? באיזו גישה נשים בימינו צריכות לגשת ללימוד תורה? ומה המקום של
באיחור לא אלגנטי, במוצאי השבת הקרובה יצטרפו גם האשכנזים לאמירת הסליחות. למה כל כך מאוחר? קבלה בידינו שפולנים אוהבים לסבול, לא? שאלה טובה. כדי להשיב
יששששששששששששש! חופשששששששששששש! סוף סוף אפשר לעשות מה שרוצים. בלי כל מיני חוקים מטופשים! * קבלו סיפור: בשנה הראשונה שחינכתי כיתה נכנסתי לחינוך באמצע שנה, כאשר
פּוֹסְעִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַסְּלִיחוֹת רוֹעֲדוֹת בַּיָּד. הַלֵּב שׁוֹאֵל הֵיאַךְ נִפְתַּח בְּ"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" כְּשֶׁיֶּשְׁנָם מֵאֲהוּבֵינוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא בְּבֵיתָם… מַבָּט חָטוּף לַכּוֹכָבִים מַזְהִיר לָנוּ
מי שמתבונן במה שכתוב בסליחות יכול לראות שבסליחות אין כל כך הרבה דיבורים על חטאים, וגם לא על בקשת סליחה. עיקר הסליחות עומד על זה
מה שבעיקר גורם לנו את הסבל בחיים זה לא מה שקורה לנו, אלא ההתנגדות שלנו אליו. אני זוכרת היטב את הבוקר האלולי ההוא. התרגשתי בעיקר
איזה בלאגן הלך בשבת האחרונה בקריאת התורה של הקללות. אף אחד לא רצה לעלות. בעל הקורא שלרוב עולה לקריאה הזו, כבר קיבל בטעות את 'שלישי'… וזה קרה
חברים יקרים, ראש השנה בפתח, ואנחנו מחפשים זכויות ומעשים טובים שמכוחם נזכה לכונן עולם חדש, עולם של חסד – "עולם חסד יבנה". והנה מילותיו של
לפעמים, ברגע של חסד, מתעורר בי פחד גדול. פחד כזה שמאפס אותי, שנותן לי כוח. הוא מזכיר לי לא להתעצל, לא להימרח, אלא לקום ולנצל
מאת: רחל עקיבא הימים הללו הם ימי תשובה, כאלה המסוגלים לעריכת תפנית בעלילת חיינו. ימים בהם כל אחד מאתנו יכול להתחבר מחדש אל מעיין נשמתו,