הסיפור של אלישבע פדרמן הוא מיקס של היסטוריה בין־לאומית, מסע בין ארצות, חיפוש אחר האמת ובעיקר – סיפורם של אבות ואימהות, סבים וסבתות. הוריה של
הכל היה שם: שבעה, כסא נמוך, חולצה קרועה, רק משהו אחד היה חסר, אבלות! * ה' ישמור, שאף אחד לא ידע, אבל מה שמספרים זה
דוקטור, פסיכיאטר ואדמו"ר נכנסים לבית כנסת… לא, זו לא התחלה של בדיחה. זה גם לא באמת סיפור על שלושה אנשים שונים. זה סיפור על אדם
כל אחד מאיתנו שואף בטבעו להביא את כל הטוב הגלום באישיותו לידי ביטוי מלא, אבל לא פעם התחושה היא שהרגליים שלנו קשורות, הידיים אזוקות ועל
שלום חברים יקרים. בימים המיוחדים הללו של בין המצרים, ובמיוחד כשאנחנו נכנסים לחודש אב, אנחנו זוכים למעלה הגדולה של הגעגוע אל המקדש. מתוך ההיזכרות במקדש
בהלוויה של הגיבור אברהם אזולאי הי"ד, נעמדה אמו ואמרה: "אני לא מסכימה! לא מסכימה!…" כך חזרה שוב ושוב, מתוך מעיין בכי חרישי, מדברת ישירות עם בורא עולם. בדרך
החופש הגדול יסתיים בקרוב, ילדים יצעדו עם תיקים חדשים לכיתה א'. מחזה משמח ומרגש, ויחד עם זאת לכל הורה יש קצת חשש בלב… אבל הורה
יום אחד אומר ר' נחמן לתלמידו, ר' שמעון: "יש לפני נסיעה ואיני יודע להיכן". ר' שמעון צוחק: "איך נוסעים אם אין יודעים להיכן נוסעים?" ר'