יש שלב הכרחי בתהליך הבאת קרבן שלא מתואר בתורה. אדם שגג במעשה, או שהיה לו הרהור עבירה, או שהוא רוצה להביא קרבן נדבה או מנחה.
לחיים, לחיים ולברכה. היה אצלנו באנטוורפן בחור ושמו משה שזנח את שמירת התורה והמצוות כמעט לחלוטין, אבל עדיין היה נכנס מדי פעם לבית חב"ד להניח
פריחתו המחודשת של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, והקמת עשרות יישובים חדשים בשנתיים האחרונות באופן לאומי וממלכתי, מסמנים שינוי מציאות שאין להמעיט בחשיבותו. בתוך מפת היישובים
איך יתכן שמשא הכבד לשני אנשים, יהיה קל לאיש אחד? איך משא הכבד לשישים ריבוא עם ישראל, יהיה קל ליחיד? אבל כך היה, אומרים חז"ל,
בכל שנה, בחלוף חג הפורים, מבטנו צופה לעבר חג הפסח. על הדרך עינינו צופיה לעבר אותם מקומות שלא ראו יד אדם משך שנה שלמה. מדפים
לא קל לתפקד באירוע הזה, ביום ובלילה, כשאתה מצטופף עם שמונה ילדים בממ״ד, ולפעמים חוסר הנוחות והבלבול גורמים לנו לשכוח את מה שחשוב באמת. מה
שלום חברים. בימים אלה, כשהלב מתרגש מכל הפלאות שמתרחשות מסביב, ובמקביל עדיין אנחנו חוסים בצילם של הממ"דים למיניהם, חשבתי להתוועד איתכם על דברי דוד המלך
"ונפש כי תקריב" לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא בְּמִנְחָה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. (רש"י)