את הדס והוד אני פוגשת בדירתם הישנה־חדשה. בדירה הזו גר

מקץ כמעט שנתיים ימים הם שבו, עשרים נסיכי אדם, משיבים

​"התגוררנו בצפת שלוש שנים כחלק מקהילת האברכים של ישיבת ההסדר,

ריבונו של עולם, אנו ניצבים היום לפניך, לקיים מצוות סוכה.

הסיפור אותו סיפור, יש רק הבדל אחד, הסיפור חדש לגמרי.

אם היינו יכולים לקבל בקפסולה אפשרות לשנות משהו, מה היינו

אם היו מברכים את חודש תשרי, היו מברכים אותו השבת.

אליה: קודם כל, "חסידים לא נפרדים", ואנחנו רוצים להתוועד על

פאדיחות! אז הוא סלח, אז מה? בסוף יש בינינו משהו.

"וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ" ח"י אלול,

כבר עברנו חלק נכבד מאלול, ואל הלב עלולה להתגנב תחושה

כבר שמונה שנים בכל אלול היא עוצרת, והחיים חולפים מול

המגיד ממזריטש בא לתהות על קנקנו של הבעל שם טוב.

התשובה של אלול היא בעיקר תשובה בה האדם חוזר לעצמו,