יש את הרגע הזה בבוקר מוקדם, כשהשעון מצלצל. מעין תחושת הפתעה. מה, כבר עברו ארבע שעות שינה? כל ההבטחות שאקום מוקדם לנץ להעיר את השמש ואת היום, נראות רחוקות ולא מציאותיות. נו, עוד שעת שינה, מה יקרה נקום למניין של שמונה. משהו בתוכי יודע שאותו דיון עומד להתקיים גם חמש דקות לפני שמונה ואיכשהו נגיע לדיון על המניין של תשע. ואז יש קול אחר שאומר אל תשמע ליצר הרע. קום. אם אני באמת רוצה לקום אני משחזר את השכמת הבוקר בצבא.
יאללה צבי, לקום ולהסתער. אתה בעצם סוג של חייל עם מחויבות וכבר עשית את זה פעם. בכלל לבעל תשובה הזיכרון של הצבא רק מסייע לעבודת ה' במיוחד בכל הקשור למשמעת, חיילות ומחוייבות.
בכוונת או בשמנת?
אבל זה לא לגמרי אותו הדבר. אחד המונחים שקיימים בשפה הצבאית, הוא שלקראת סוף קורס או סוף טירונות יש התרופפות במשמעת. החיילים כבר לא לחוצים, זהו, הקורס והמסלול עומדים להסתיים. כבר אין רצינות כמו בהתחלה. המפקד בטירונות קרא לזה בכעס "אווירת סוף קורס", פתאום החייל הממושמע והלוחם הרציני מתחיל לצפצף על הפקודות; הוא וותיק, יש לו פז"מ. הצבא מודע לזה וגם מבין את זה, וכאן חבוי כל ההבדל.
החייל בא לתרום לצבא אבל בסופו של דבר הקידום שלו והמסלול שלו הם העניין. לכן כשהוא כבר על סף השגת מטרתו הוא מרשה לעצמו קצת לנוח או לפרוק עול. מיהו החייל? זה שבשדה הקרב בעזה או זה שמוטל בהודו על איזה ערסל ומטייל בעולמות דמיוניים? כנראה שיש לו שני צדדים. יש לו שני חיים, הנה הנקודה. עובד ה' רואה תמונה שונה: אצלו הכל אחד. לא הוא העניין אלא הקדוש ברוך הוא ניצב במרכז עולמו. התורה היא תורת חיים, אין נקודת סיום שבה אפשר להתפרק.
חודש אלול ממוקם בסוף הקורס. בסוף השנה. ואין בו מנוחה, הפוך, מבקשים מאתנו להתעורר. ממש הפוך מתדר החיים, שלקראת הסוף נרדמים, כאן אצל ה' יתברך צריך להיות ערים. אלול זה כבר הריח של ראש השנה. הריחן פורח ומביא איתו את ריח הקימה לסליחות; התה והעוגיות בבתי הכנסת הירושלמים בנחלאות ובכל בית כנסת ספרדי החל מהשבוע, מעלים ניחוח של התחלה, לגמרי לא של סוף.
הקדוש ברוך הוא אומר לך אתה פז"מניק? אנחנו כבר שנים בקשר? הייתי מצפה ממך להיות יותר טוב. תעבוד על זה. תתקדם. אין תחנות פריקה בחייו של השם כי העניין כאן הוא אמת. זה לא משחק, קורס או קריירה – אלו החיים שלנו.
עשה זאת בעצמך
זקני ברסלב מתעקשים שחייבים להוסיף להתבודדות משפט עצמי. מה עשיתי היום? למי לא הייתי נחמד? למי מהילדים הפגנתי את הכי הרבה חוסר סבלנות? ואיפה הייתי כשאשתי ביקשה ממני לא רק להוריד את הפח אלא תשומת לב לשיחה פשוטה ואמיתית?
"כשיש דין למטה – אין דין למעלה" מסביר רבי נחמן. כשאדם עושה לעצמו משפט ומחליט לחזור בתשובה הוא חוסך לו את הדין שאמור היה להיות מונחת מהשמים. אם הוא הבין מה הוא עשה וקיבל לא לעשות זאת שוב אז הוא בעצם התחדש, ואם הוא התחדש אז הוא אדם חדש עם כתובת חדשה ומלאכי החבלה שנשלחו אליו לא ימצאו אותו כי הוא כבר לא שם.
"אדם קרוב אצל עצמו" אומרת הגמרא, זאת אומרת שקשה לך להיות אובייקטיבי ביחס לעצמך. אחת הדרכים להתמודד עם העניין זה לספר לעצמך על אדם אחר שהתנהג באופן דומה לשלך. מה לדעתך צריך לעשות איתו? בדרך כלל התשובה היא מיצוי הדין. כשמדובר בך אתה יותר רחמן. המרחק בין השניים הוא הטווח שצריך להיות באותו המשפט.
משפט הוא גם סגירה נכונה של היום. הן פנימית והן הלכתית. מה עשיתי היום שצריך שיפור? איפה לא הייתי מדויק?
מקווה שאני אזכור את מה שכתבתי יום אחרי ראש חודש אלול. להירדם זה לא להיות. להירדם זה לא לעשות משפט ולא לבקש סליחה. להירדם זה לא לפעול למען הדבר שבשבילו אני חי. בוקר טוב.
